כתבים מצייצים - לכל הציוצים >

על משטח ההחתלה: שימו את עצמכם במקום התינוק

לשברירי שנייה, דווקא כשהילד עובר עלבון צורב, אנחנו מצליחים לראות את הדברים מנקודת המבט של הילדים שלנו. הפסיכולוגית שירלי יובל-יאיר מציעה לנסות כבר מגיל הינקות להחליף מקומות מדי פעם ולהציץ על העולם ממקומו של התינוק

שירלי יובל-יאירעדכון אחרון: 20.03.07 , 12:45

אתמול הגעתי לאסוף את בתי מהגן מוקדם מהרגיל, וחוויתי איתה חוויה שהעיפה אותי בלי שום הכנה, במנהרת זמן, אל הילדות הפרטית שלי ואל תחושות דומות שהיו מוכרות לי מאז ומשם. זה קרה בסוף ה"מפגש" (המונח העדכני ל"ריכוז" שהיה בימינו).

הילדים ישבו מסודרים על שני ספסלים מול הגננת, שהתכוונה לסיים את המפגש ולשחרר אותם לשחק בחצר הגן. היא הזמינה למרכז החדר את אחת הילדות שחגגה יומולדת באותו יום ונתנה לה את ה"כבוד" לבחור את סדר הילדים שיצאו החוצה לחצר. הילדה עמדה שם עם אצבע-אלוהים שלוחה קדימה, מטיילת במעגלים באוויר ומתלבטת על מי להצביע.

אחד אחרי השני היא בחרה אותם. אני ישבתי בקצה הספסל, מחבקת את בתי ומתכווצת איתה בכל פעם שילד אחר נבחר ולא היא. ילדתי זזה באי נוחות על הספסל, מקווה ומתאכזבת, מקווה ומתאכזבת חליפות. בשלב מסוים, גם הבוחרת התעייפה מכובד האחריות ועברה לבחור את הילדים לפי סדר הישיבה שלהם. הבנתי שנחרץ הדין, בתי ואני יושבות בקצה הספסל ואנחנו כנראה נצא אחרונות לחצר...

זאת שלא בחרו אותה

איך זה מרגיש להיות האחרון שבחרו אותו? להיות בקצה הרשימה? בבת אחת מצאתי את עצמי בשנת 1976 בשיעור ההתעמלות של כתה ג'-2, כששתי הספורטאיות של הכיתה בוחרות לעצמן בנות לקבוצות היריבות במשחק המחניים ואני נבחרת בסוף סופה של הרשימה, כמו איזה זנב שאין מה לעשות איתו.

מיומנו של תינוק

דברים שרואים מכאן

לשכב על הגב על שמיכה, או בלול, • זה אומר, להרגיש נחות וכבול • ובכל זאת, בפוזה כזאת יש תגמול, • כי אפשר לנצל את הזמן לריגול: • ראיתי לדודה - את התחתונים. • סתימות בשיניים - של כמה שכנים. • ניהלתי שיחות - בארבע עיניים, • עם שתי בהונות - דרך חור בגרביים. (מתוך הספר "על החיתול ישבתי", מאת שירלי יובל –יאיר, הוצאת "מטר")

יש הרבה רגעים שבהם אנחנו עדים לאירוע שילדינו עוברים וזה מעורר את ההבנה וההזדהות שלנו, אבל משהו בעוצמת ההזדהות היה חד יותר הפעם. מה זה היה שהפעיל כך את רשתות הזיכרון שלי? אני חושבת שזה נבע מהעובדה שבאותם רגעים ישבתי באופן פיזי על הספסל שלה. ישבתי שם "בכיסא" שלה והרגשתי איך הדברים נחויים מנקודת מבטה. פתאום גם אני הייתי זו שלא בוחרים אותה.

ברגעים כאלה של הזדהות, אני מרגישה קרובה מאוד אל בתי ובלוטת האמפתיה שלי כלפיה פועלת בקצב מוגבר. אני מבינה אותה לרגע מבפנים.

בחיי היומיום, לרוב אין לנו הרבה הזדמנויות ממש לשבת בכסאות של ילדינו (וטוב שכך, כיוון שהם חיים את חייהם ולא צריכים ש"נדחף להם לכיסא" יותר מדי). אבל בעיני, חשוב שנעשה מאמץ מחשבתי וננסה לפעמים להבין אותם מבפנים, לדמיין את עצמנו במצבם, לזהות את הרגש שהם חווים ברגע מסוים - ולמדוד אותו על עצמנו כשאנחנו מחפשים סיטואציות דומות מחיינו בהווה או יורדים במעלית לקומות של ילדותנו. את התרגיל המחשבתי/רגשי הזה, אפשר לעשות עם ילדינו בכל גיל, ולהתחיל בכך מינקות.

איך מגלמים תינוקת?

בשבועות הראשונים של חופשת הלידה באחד הבקרים שבהם עמדתי מעל משטח ההחתלה שלה וראיתי איך היא נאלצת למתוח את צווארה כדי ללוות אותי במבט - נזכרתי פתאום בתרגיל שעברתי הרבה שנים קודם לכן בשיעור משחק באוניברסיטה כשנתבקשתי לגלם... תינוקת.

מצאתי את עצמי שרועה על הגב בלי יכולת לזוז, מקשיבה במשך עשרים דקות לפטפוטיו של יצור גבוה שחג סביבי, אי שם למעלה, מדקלם ומנופף בידיו. זו הייתה חוויה חזקה ומפתיעה מאוד, שלוותה בתחושות פיזיות ורגשיות של תלות, נחיתות וחוסר אונים.

כאמא טריה, נזכרתי בתרגיל הזה ובפזצטה מיידית, נשכבתי ליד התינוקת שלי כדי לראות איך "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". ניסיתי להבין את זווית מבטה. לא רק במובן הפיזי, אלא גם מבחינה נפשית. ניסיתי לדמיין לעצמי את מחשבותיה ורגשותיה ואת היחס שלה לחוויות שהיא עוברת.

הרגשתי שהמאמץ הזה לדמיין לעצמי את העולם מעיניה של התינוקת שלי, מגביר מאוד את ההזדהות שלי איתה ומאפשר לי להיות אמא טובה יותר עבורה.

בספרו הנפלא של הפסיכולוג דניאל שטרן: "יומנו של תינוק" (הוצאת מודן) הוא כותב: "כולנו היינו פעם תינוקות ולכולנו יש השערות לגבי תקופת הינקות ולגבי תינוקות מסוימים... בכל רגע נתון. בנוכחותו של תינוק אנו נאלצים להמציא את עולמותיו הפנימיים של אותו תינוק".

שטרן מתאר בספרו את החשיבות הרבה שיש לפעולה ההורית הזו - לניסיון לשים את עצמנו במצבו של הילד שלנו ו"להיכנס לתוך ראשו", שכן זהו הבסיס ליצירת אינטימיות ואמפתיה בינינו לבין ילדנו.

אמפתיה היא בעיני דבק נפלא ליחסים והיא מתגברת ככל שאנחנו מצליחים להבין את ילדינו לעומק. נכון שיש רגעים רבים ביומיום שלנו שבהם אנחנו מזדהים עם ילדינו גם בלי "שישבנו להם בכיסא", אבל לפעמים, המיקום הפיזי הזה מקצר תהליכים. קצת כמו שגל ריח פתאומי יכול להעיף אותך בבת אחת למקום ולזמן אחר ולחלץ החוצה זיכרון ישן.

דורי דורות של ילדים בעולם נהנים מאגדת הילדים על זהבה ושלושת הדובים. זהו סיפור שתמציתו החלפת מקומות ובדיקה של איך זה להיות מישהו אחר לרגע. זהבה (המקבילה לדמות הילד) מתנסה בכיסא, במיטה ובדיסה של אבא דב ושל אמא דובה. חשוב שגם אנחנו ה"גדולים" נרגיש איך זה לשבת על הכסא של הדובון.