אל תדבר, רק תשכב איתי עד כלות הנשימה
שנה שלמה העברנו כך, סקס ורק סקס. חסר מילים, חסר עניין, חסר עבר וחסר עתיד, אפילו ההוויה בו נראית לי גנוזה, ערטילאית, מיד תיעלם כלא היתה. שני אנשים שפושטים את חיצוניותם ומוסרים אותה זה בידי זה למען יעשה בה כרצונו
מתוך אותה רצינות, ספק קשיחות, ספק חוסר עניין משווע בי, לקח לי שבועיים שלמים ללכוד אותו ולהביא אותו הביתה, וגם זה קרה בערב הכי לא מוצלח, כשחברה שלי כבר ישנה עמוקות במיטה שלי, והשותף בחדר השני. החדר היחידי שהיה פנוי לאירוח בבית היה המטבח, חדר צר ומחניק.
אבל כמו שקורה רק לעיתים רחוקות מאוד כשאשה משוכנעת שהיא מצאה את בעלה, או לפחות את הכפיל המדויק לבעלה העתידי, גם אני לא בחלתי בשום אמצעי, וכשנכנסנו לדירתי העמדתי פני מופתעת למצוא את חברתי במיטתי וסגרתי את דלת החדר כשאני לוחשת לו, "החברות האלה מרעננה, פשוט באות מתי שהן רוצות". הוא הנהן והלך אחרי למטבח.
אני לא יודעת כמה מפגשים שכאלה הייתי צריכה כדי להבין שכששני אנשים לא מדברים ביניהם, סביר להניח שהם גם לא יתחתנו, ושהדבר היחידי שמצאתי שהיה העתק מדויק לחלומות שלי היה הסקס בינינו. וכמובן, על זה קשה לוותר, וכיוון שבעלי לא נראה באופק, למה לי לוותר? התוצאה היתה רומן ארוך מאוד, ולמען האמת? גם מספק מאוד.
אתה עולה במדרגות, תמיד באפלה, לא טורח להדליק את האור, עיניך כמו מורגלות בחשכה, או מתעלמות ממנה. את צעדיך במעלה המדרגות אינני שומעת, אף שאני מחכה לך בדלת פתוחה, מאזינה היטב לחשכה, מנסה לשמוע ממך איזשהו קול שמעיד על כך שאתה מתקרב. חתולי וחרישי בצעדייך המהירים, ולפתע אתה כבר מולי, בחצי חיוך.
אני רוצה בך לאינסוף שעות שכאלה
אנחנו נכנסים, אתה תמיד ממלמל, אני אף פעם לא מבינה וכלל לא משתדלת להתחקות אחר דבריך. מדלגת בקלילות על חצאי משפטיך ומתמסרת כליל לזרועותיך, נבלעת בתוכך, ושוב, אינני. כמו אני נעלמת בך, בין ידיך, בין זרועותיך, בחיבוקך. במיטה, תחת כובד גופך הרוכן מעליי, אני חשה רק את חומך מתפשט בי, את הצורך להתמסר אליך, אל כולך. ידיי פשוטות לצדדים ואתה מנשק אותי עד כלות, נושך את שפתיי ואני מתענה מהכאב, קולך לוחש אלי בהמייה, מתאר לי את גופי, ואני רוצה בך לאינסוף שעות שכאלה. בקלילות מעושה אתה עושה בי כרצונך, מביאני כרצונך לאן שרצונך. ואתה דומם בחיי, כמעט חסר משמעות. איזשהו רגש שולי שמבוסס על הרגל, על נהנתנות, ועל תשוקה שכלל לא הבנתי את עוצמתה.
בשבוע האחרון אינני מפסיקה לחשוב עליך, מושא תשוקתי. שנה שלמה העברנו כך, סקס ורק סקס. חסר מילים, חסר עניין, חסר עבר וחסר עתיד, אפילו ההוויה בו נראית לי גנוזה, ערטילאית, מיד תיעלם כלא היתה. שני אנשים שפושטים את חיצוניותם ומוסרים אותה זה בידי זה למען יעשה בה כל אשר חפץ ליבו. לפתע אני חשה עצמי קשורה אליך, אל דמותך המסתורית, השתקנית. מחכה למפגשים האלה, ובעיקר אל התשוקה הזו שמסעירה את נפשי.
אני מחכה בלילות לצלצול הטלפון שלך, שבדרך כלל אינו מאחר לבוא. הודעותיך קצרות, אוטומטיות. "ערה?"
ואני: "כן".
ואתה: "בדרך..."
לאחר ארבע דקות שוב נשמע צלצול ההודעה.
-"במדרגות..."
-"בדלת".
הכל בך אוטומטי ומתורגל, על הכל אתה מפקד בדממה ממושמעת ומרוחקת, אפילו על המפגשים הנהנתנים האלה אליהם בלית ברירה אתה מביא את מנהגייך הצבאיים. אבל אני התמסרתי להרגליך, חשה מלאה ומסופקת לחלוטין ממך, מהשעות האלו, מהסקס הזה, וכבר רגילה אני לדרכי הקיצור שלך, צוחקת מהן בחשכת חדריי. הכל אתה עושה על מנת להמעיט בשיחה, ואני, לא חסרה במלותיך.
זהו? זה הכל? ומה עם אהבה?"
ואחרים אומרים לי "זהו? זה הכל? ומה עם אהבה?"
משונה, לפעמים ארעיות כמו זו שבינינו משקיטה את הלב יותר מכל הקשרים האחרים, בכנותה, בריקנותה, בפשטותה. מפעם לפעם אמנם גובר החום, רוך עוטף אותנו לדקות קצרות, עדנה חרישית מתגנבת אל ליטופינו, ואני נחה בך. אין זה אלא שהזמן התלבש על שנינו כמעיל צמר חם, לפחות עליי. בדמותך. אניני יודעת מחשבותיך, תחושותיך, מעט מאוד יודעת אני על עסקיך, ואתה אינך יודע כלום על עסקיי. האם בכלל אני קיימת בתודעתך? אני מניחה שכן. כל עוד אתה שב אליי, משהו, ולו השטחי ביותר, הקול המינורי ביותר בך, משהו בך איתי.
אני כותבת עליך, עלינו, למרות שכל מילה נראית מיותרת, חסרת ערך ועניין. וכי
אך יש בו משהו, בעלה הבודד המתגלגל ברחוב, בין הספסלים, בגנים, קיים ואיננו. הלא כך אני ותשוקתי אליך?
ואתה כולך אפוף סודות. כמו אין בך מקום לדבר מלבד לחרישיות הזו שבך. על שאלותיי אתה עונה בקצרה, לעולם אינך מפתח דבר מה לשיחה, אפילו לא למשפט שלם. כך למעשה נדמה לי בדיעבד, ולי, כמו שכבר אמרתי, כל זה אינו משנה.
מי לא דמיינה לעצמה לפחות פעם אחת את דמות הגיבור הטרגי הזו שבדמותך? קודר וגא, קר אך מלא תשוקה, שתקן אך מלטף, סגפני אך חוזר על מנת לשכב עמי, למשך שעה, או שעתיים, כרצוני, או כרצונך, ומסתלק כלעומת שבא. ואני במקומי, היכן שהנחת אותי, היכן שאני, נרדמת. מדי פעם או למחרת בבוקר עובר בי רעד לזכר גופך, מגע ידיך על גופי. ולא, איני רוצה בסודותיך, איני רוצה באהבתך. אני מתחממת בצלך, בין זרועותיך, בשתיקתך, כמו היתה אינספור מילות חיבה. ואיני מבקשת דבר, מלבד שתבוא, ותשכב איתי, עד כלות הנשימה.
אני מנהלת רומן סודי עם לילותינו, מניחה את הטלפון למרגלות הכרית, להיות קשובה לצלצולך, לבואך. לפתוח את הדלת חצי עירומה, לחכות לך בין הצללים, להושיט ידיי אליך, עוד רגע והגופות יתערבבו זה בזו ואתה תלטף את כולי, אני אחפון את שערך, אתה תחפש את שפתיי, תנשק אותי בלי הפסקה. זה הפרדוקס בך, האופן בו אתה מנשק בלי סוף. בכל רגע ורגע מפנה את פניי אליך, מחפש את פי, את שפתי. מביט בעיניי? מי יודע.
"וזה הכל ?" שואלים אותי.
"כן, זה הכל", אני עונה.
מי ימשה אותך משתיקתך?
לא אני.
אני צוללת בה כבמים עמוקים, כחלחלים, ומתענגת בך. אך לא פעם אני לועגת לה, ולך. דוקרת אותך על קשיחותך, על קרירותך, על מלותיך החסרות. אך אתה אינך עונה ללעגי, מתעלם.
בכל פעם כשאתה בא אתה נשכב על המיטה, עייף. נאנח כמו כל העולם על כתפיך. לרגעים שוכב לצדי בדממה, ללא נוע. לא שולח יד, לא מפנה מבט, ואז לאט אתה מתעורר, נזכר שאני לצדך, נוגע בי, ואני עדיין איני יודעת, האם ידך חמה או קרה? מפשיט אותי, אני מנסה להתקרב אליך עוד ועוד, למרות שגופי כבר צמוד לשלך, אני מחפשת עוד ועוד מקומות אחיזה.
אני מרחמת על כל אדם אשר לא חש באושר הריק והמלא של מלוא התשוקה כלפי הזר לך. אך כל פעם כזו, כל לילה שכזה יכול להיות האחרון, ואף אחד מאיתנו לא יידע. לא חשש ממלא אותי בחושבי על כך, וכי מה יש לי להפסיד? את הנאות החומר שמתוך הרגל וזמן הפכו למעין תנור ספירלה אחת אשר מחממני די הצורך? אני, אתה, לילותינו, הכל בגדר מותרות.
לפנייה לכתב/ת 
