אין אמת בפרסום
העונה השניה של "העשב של השכן" הולכת ומתרחקת מהמציאות. עדי עליה מתרעמת על סוחרת הסמים שלא משתמשת בהם, ועל סוכן DEA רגיש וטוב לב
מארי-לואיז פרקר לא נראית מאושרת במיוחד מהמקצוע שהפקידו בידיה בסדרה "העשב של השכן", שעלתה אתמול (א') בערוץ "יס פלוס". בעונה הראשונה התאלמנה ננסי בוטווין, הדמות שמגלמת פארקר, מבעלה, ונשארה לבד עם שני ילדים וגיס מסטול. בעונה הנוכחית היא ממשיכה לבסס את אופרציית הסמים הקטנה שמפרנסת אותה, ומקימה חממה לגידול גראס איכותי. לכאורה, הכל טוב. אז למה היא נראית כל כך חמוצה?
העונה הראשונה של "העשב של השכן" נהנתה מאלמנט מסוים של חדשנות. קווי היסוד שלה אמנם נשענים על הסרט הבריטי "להציל את גרייס", אבל זאת היתה הפעם הראשונה שסדרה אמריקאית הציבה במרכז העלילה סוחרת סמים שהיא סתם בנאדם מהשורה: תושבת הפרברים האמידים, אם לילדים, כוסית מדהימה שכל שיניה עדיין בפיה. זה היה חידוש, כי סוחרי סמים בסדרות האמריקאיות נוטים לסבול ממראה חולני ומערכי מוסר ירודים, שהולכים מצוין עם המקצוע. איך חמקה ננסי בוטווין מהגורל האכזר שפקד כל קולגה שלה בטלוויזיה ובקולנוע האמריקאי? זה פשוט: היא עצמה לא משתמשת בסמים. היא רק שותה אלכוהול, שכידוע עושה נפלאות לעור הפנים – ועל כך יעידו אלפי מנותחים-פלסטיים מהוליווד.
המיתוס של "סוחר הסמים שאינו משתמש בהם" הוא המצאה שאין לה אחיזה במציאות. 30 שנה אני משתמשת בסמים, עשר שנים אני כותבת עליהם, ועוד לא נתקלתי בדילר אחד שלא משתמש במה שהוא מוכר. נתקלתי בדילרים שעשו הפסקה, בדילרים שמנסים להיגמל, בדילרים שמעשנים רק בשעות מסוימות ובכאלה שמוכרים מגוון של סמים אבל משתמשים רק באחד מהם, אבל דילר שלא משתמש הוא חיה נדירה מאוד. בקולנוע ובטלוויזיה, לעומת זאת, הם מאוד נפוצים. מישהו הרי צריך למלא את הפונקציה של הסוחר הרשע והמפוכח, שגורם לאחרים להתמכר אבל נשאר נקי. מקובל מאוד להציג את הקונה כקורבן של הסוחר, אבל אם גם הסוחר משתמש, הרי שגם הוא קורבן בדיוק כמו הקונה, וזה לא טוב לעלילה.
אלי מקביל מוכרת גראס
בין שתי העונות הספיקה פרקר להתבטא בגנות ליברליות-היתר של יוצרי הסדרה, כדי שלא נחשוב, חלילה, שגם היא בסטלנים. יוצרת הסדרה, התסריטאית ג'נג'י קוהן, אמרה שלא סביר שהן יילכו יחד לקנות נעליים – התבטאות חריפה בהתחשב בסטנדרט הצביעות האמריקאי. ההתנגדות הפנימית של פרקר לדמות שהיא מגלמת, מבצבצת החוצה די בגסות. ברגעים הרעים מזכיר סגנון המשחק שלה את המניירות של קליסטה פלוקהרט ב"אלי מקביל”. לדוגמא - פלאשבק לסוף העונה הראשונה - מה עושה סוחרת סמים נורמלית, כשהיא מגלה שהבחור שאיתו היא שוכבת הוא סוכן DEA, משטרת הסמים האמריקאית הידועה לשמצה? זה ברור: היא חומקת למקלחת, מודדת את המדים שלו ומשחקת לו באקדח. את כל זה היא עושה כשהבעת זעזוע טהור שפוכה על פניה.הרומן של ננסי עם השוטר מאפשר לתסריט לגלוש עוד יותר רחוק מהמציאות. הנה בחור חתיך, רגיש, מאוהב, שרק במקרה עובד בלנקנק אנשים. איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא? התשובה ידועה: בסרטים ובסדרות אמריקאיים. במציאות הם כולם מניאקים אמיתיים. מזל שהסדרה לא נכנסת יותר מדי לנבכי נפשו של השוטר, מה שהיה הופך אותה לעוד קלישאה על שוטרים אנושיים שנמצאים כאן כדי לעזור.
עוד נקודת תורפה בעונה השנייה היא מיטל דוהן, שמגלמת מזכירה בבית הספר ליהדות שאליו נרשם הגיס הטפיל של ננסי בוטווין. חוששתני שדילרים שאינם משתמשים בסמים ושוטרים נאים וטובי לב הם קצת פחות נדירים מהדמות של דוהן. “תעשי מבטא ישראלי”, אמר לה הבמאי. היא עשתה. “זה הכל?”, הוא אמר, “זה לא נשמע לי מספיק זר. שנתקשר שוב לסוכנות הליהוק?". בסוף הם התפשרו על מבטא דרום אמריקאי ועל לוק של זנזונת פולנייה. אני מודה שלא יצא לי להסתובב בבתי ספר רבניים באמריקה בזמן האחרון, אבל דוהן אמורה לגלם בחורה ישראלית, וכאלה כבר יצא לי לפגוש. משום מה, אלו מהן שהיו בקטע של ריקודי עם ושירה בציבור, לא התלבשו כמו חשפניות, ואלו שהתלבשו כמו חשפניות לא היו בקטע של יידישקייט. אבל אולי אני צרת אופקים. אולי לא הסתובבתי מספיק. אולי במכון קבלה שמקבל את מדונה אפשר למצוא גם מזכירות כאלה.
שלא תבינו לא נכון – יש כמה דברים שווים בעונה השנייה של “העשב של השכן". קווין נילון עדיין שם בתפקיד רואה החשבון/חבר העירייה הסטלן, אליזבת פרקינס עושה דמות מצוינת, ויש גם תפקיד אורח של סנופ דוג, שמתלהב מהתוצרת של ננסי בוטווין. ואתם יכולים לסמוך על סנופ שכשהוא מגלם את עצמו, הוא עושה את זה באמינות מושלמת.
