ומותר לאהוב
אחרי שבע שנים של התנזרות מהופעות בישראל חוה אלברשטיין חזרה לבמה - ועשתה לא מעט אנשים מאושרים. תימורה לסינגר היתה בהופעה הראשונה וגילתה מה זה מינימליזם מקסימלי
כשחוה אלברשטיין התייצבה על הבמה, הקהל קם ומחא כפיים בהתרגשות. היא חייכה, הודתה לאנשים, ופתאום נפלטה ממנה אנחה קטנה. וכך התחילה ההופעה, שנפתחה בשיר "את תלכי בשדה" ("האומנם"). חוה שרה אותו לאט, חווה כל הברה, מדגישה את המשפט "ומותר, ומותר לאהוב".
אחרי שבע שנים של התנזרות מהופעות בישראל, היא פתחה אמש בסיבוב בן עשר הופעות, בתיאטרון גשר בתל אביב. בקול עשיר ומלא רבדים, גדושים בניואנסים מפיצי חום, היא העתירה על הקהל את עצמה – היוצרת והמבצעת. היוצרת כתבה במשך עשרות שנים שירים רבים – מיניאטורות מפורטות שמתארות את ההוויה החזקה שנקראת חיים. גם השירים שלא כתבה הם "שלה" לחלוטין, מכוח כשרונה לבחור דווקא את אלה שהולמים אותה. המבצעת שרה אותם ברגישות, בתבונה, באירוניה, בהתפייסות, בצחוק ובעיקר באהבה.
_wa.jpg)
ברגישות, בתבונה, באירוניה (צילום: אלי אלגרט)
השנה מלאו ארבעים שנה לאלבומה הראשון של אלברשטיין, "פרח הלילך". "כמה יפה פורח הלילך", היא חתמה אמש את השיר, והוסיפה בשקט: "שימשיך לפרוח ככה עוד הרבה שנים". שרה, ולא עוזבת את הגיטרה, שמשלימה אותה, ושתיהן – היא והגיטרה, מושלמות עוד יותר על ידי שתי גיטרות נוספות, של עובד אפרת וערן וייץ, וגם התופים וכלי ההקשה של אבי אגבבה. וזהו. מינימליזם מקסימלי. ארבע נפשות על הבמה, כולל הכוכבת, שלוש מהן גיטרות, שנגינתן המשותפת הטעינה את ההופעה בעוצמה. המינימליסטיות בעיבוד התאפשרה באופן כה משכנע ביופיו, רק בזכות מקצועניותם של הנגנים ולא פחות מכך - החיבור שלהם אל המוזיקה ואל זו שיצרה אותה.
בשלב די מתקדם של ההופעה, עובד אפרת החליף את הגיטרה האקוסטית שלו לבאס וערן וייץ לגיטרה חשמלית. פתאום האוויר התמלא באנרגיות רוקיסטיות, אבל מי שציפה לזעם או להחצנה רותחת אחרת, מצא את עצמו בטריטוריות קלילות בנוסח יווני (בשירים "מול הים" ו"אספרסו קצר").
יש לחוה אלברשטיין מאות שירים. אלה שהתייסרו על חסרונם של כמה מהם בהופעה, מוזמנים לדמיין את אלברשטיין בשלבי הכנת המופע, כשנאלצה לקבוע גורלות של שירים – מיטיבה עם חלק מהם ומתאכזרת לאחרים. בסופו של דבר, היא שילבה בתבונה בין סוגים שונים של שירים - בעברית, ביידיש ואחד באנגלית, עצובים, מצחיקים, להיטים ושירים פחות מוכרים - עם נציגות שירית הולמת פחות או יותר לתקופות שונות בחייה.
הנושא המושר ביותר אמש היה אהבה וזוגיות עם (בין השאר) - "מרתיחים מים", "כמעט שנתיים", "כל שעה נשיקה", "רמז" ו"האהבה מאלתרת". כשהיא הגיעה בשיר הזה למשפט "לך בעקבות המנגינה", בדקתי אם לא נוסף אקורדיאון או כלי חם ומעשיר אחר. אבל זה היה קולה המגוון, ממש כמו במילים של השיר – "המנגינה היא פשוטה מאוד, אך יש לה אלף צורות וגוונים. רגע אחד היא מוכרת, ופתאום היא לגמרי אחרת".
_wa.jpg)
אלף צורות וגוונים (צילום: אלי אלגרט)
והיו גם שירי מסעות ונדודים ("ביקורת דרכונים" המשעשע, "פליני בניו יורק"), שירי מחאה חברתית ("וורה מבוקרשט") ושירי כאב כמו "געגועים", שנכתב על הוריה. "אני לא בוכה, רק מתגעגעת", היא שרה, והקהל הדומע הגיב במחיאות כפיים מזדהות במיוחד. "אתם דווקא רוצים שאתחיל לבכות"?, היא שאלה.
יותר משעתיים מרתקות ומתרפקות עברו במהירות. הקהל שר איתה בשקט, בכבוד, בלי להשתלט או להפוך את הערב ל"שירה בציבור", מלבד ברגעים שביקשה את זה מפורשות. ראשים נעו בחושך, מופעלים על ידי הצלילים המחוברים למילים, רגליים נקשו בקצב המנגינות. ואז הגיעו ההדרנים. בשיר "אדבר איתך", שנפתח במנגינת גיטרות עדינה ומקסימה, היא התבלבלה פתאום בסדר הבתים. המעידה החד פעמית הזו היתה כה חיננית ומרגשת, עד שהפכה סופית את ההופעה הזו למושלמת. הקהל, בגלל אהבתו את השיר הספציפי ואותה – העצים את מחיאות הכפיים שלו. "טוב, בסדר, התקבלתם", היא צחקה, "אתם עוברים לשלב הבא".
השלב הסופי, החותם, התרחש כשהיא שרה את "כמו צמח בר" לבד על הבמה, נטולת ליווי מוזיקלי, אפילו ללא תמיכת הגיטרה שלה. וכך נחווה קולה של חוה אלברשטיין במלואו, בפגיעותו חסרת ההגנות, אך גם בעושרו ובבשלותו שנשמעה אופטימלית. "אני לא מרגישה כמו צמח בר ביניכם", היא ספק החמיאה לקהל, ספק התנצלה. נושאת בצניעות ובגאווה רצף יצירה בן עשרות שנים – מנערה לאישה מנוסה. המשקל הרב הזה לא הכביד עליה, אלא העמיק אותה והצטבר בה בקלילות, ברעננות וברלוונטיות של יוצרת שנמצאת בעלייה.
הופעת בכורה של חוה אלברשטיין, יום חמישי, 4.1.07, תיאטרון גשר, תל אביב
_a.jpg "צילום: אלי אלגרט")
אלברשטיין. איך הזמן עובר מהר
צילום: אלי אלגרט
מומלצים
