מי היה מאמין שאשלח את אהובי לנשים אחרות
הוא היה גבר עשר. הוא חווה כבר מחויבות ארוכה, של עשר שנים, ומאוד ייתכן שהוא מחפש אותה שוב, הפעם לעשרות שנים. אבל לפעמים יש בעיה עם גבר עשר, תסמונת שנקראת "שנה תחת שנה", והפתרון הוא אפקט הדחיסה. סיפור
אולי אתאר לכם את נוני, כדי שתבינו למה אני מתלהבת כמו ילדה בתיכון. חיצוניותו של נוני מנוגדת לפנימיות שלו באופן קיצוני. הוא מתנשא בגובהו מעל כולם, אך באותה מידה הוא הכי צנוע שהכרתי מעולם. הוא רזה, אבל מלא בחוכמה מגוונת. עורו כהה, אולם נשמתו בוהקת. ורק עיניו אינן מנוגדות - הן כחולות עזות ועמוקות. כמו אהבתי אליו.
גבר עשר יכול להיות גבר נפלא. הוא לא מבולבל כמו העכברושים המשוטטים בשדרה תוהים ומאמללים, והוא חווה כבר מחויבות ארוכה. הוא מכיר את טעמה של זוגיות, ומאוד ייתכן שהוא מחפש אותה שוב, הפעם לעשרות שנים. רק שאולי הבחנתם בהסתייגות הקלה שלי, כשאמרתי "יכול" ו"מאוד ייתכן". הסתייגתי כי במקרים מסוימים יש בעיה עם גבר עשר, ישנה תסמונת שנקראת "שנה תחת שנה" אודותיה למדתי מפיה של תמי.
אספר לכם קודם איך הגעתי אל תמי, כדי שתדעו כמה אובססיבית היתה אהבתי לנוני. זה היה בחודש השלישי שלי ושל נוני יחד. קצת אחרי שיא האופוריה בה ראיתי אותו כמלך הגברים ואותי כמלכתו עד הנצח. גם בחודש השלישי נוני נותר לו המלך ואני הייתי קופצת עם כל צלצול של טלפון. אלא שנסדקה לי עמדתי שלי כמלכה לצידו. לא בשל דברים שאמר או עשה, הוא המשיך להיות נפלא אליי, קשוב, ומפנק. אבל כשהביט בי היתה לי הרגשה שהוא כבר מהרהר מתי ייפרד ממני, ואיך הוא יעשה את זה כך שאני אפגע הכי פחות שאפשר. הכרתי את המבט. גם אני הבטתי פעם כך בגבר שאהבתי והפסקתי לאהוב. ידעתי שאני חיה על זמן שאול, ועטפה אותי חרדת נטישה חונקת. נוני לא הבין את התנהגותי, הוא שאל למה אני בוכה בסוף הסקס, אמר שיש לי תוגה בעיניים. פעם אחת אפילו העיר אותי בלילה כשצרחתי בחלום. ואני אפילו לא דיברתי לפני כן בחלומי. כמו שני נחשים המתלפפים זה סביב זה, כך התחברו יחדיו אהבתי וחרדתי, לא נתנו לי מנוח, עד שבייאושי החלטתי לשאול בעצתה של תמי.
תמי היתה לפני כן האויבת. היא היתה החברה הקודמת שלו, לא ראיתי אותה, אבל שמעתי עליה מליאור, חברו של נוני. התקשרתי, ולהפתעתי היא הסכימה מיד לפגוש אותי. היה לה ביטחון עצמי של טייס, ומהשיחה הטלפונית איתה היתה לי הרגשה שהיא תהיה יפה כפקידת טייסת. לא התבדיתי. עמדתי מולה ברגע הראשון נפעמת ומתפעלת, ומיד לאחר מכן הביטחון העצמי שלי נחת והתרסק על הגחון, כי הבנתי כמה ארעית אני בשרשרת הנשים של נוני. תמי היתה טובה אליי, למרות שניכר בה שהיא עדיין מרגישה אליו משהו. היא לא ניסתה להסתיר ממני דבר ואמרה שבאותה מידה שהיא מרגישה, היא גם רגישה למציאות ויודעת על תסמונת "שנה תחת שנה" ולכן מבינה שבמצב הקיים אין ולא היה לה סיכוי, וכן גם לי אין ולא יהיה. לפחות לא בשנים הקרובות.
לא כל גבר עשר לוקה בה, אבל נוני קיבל אותה בוודאות. תסמונת "שנה תחת שנה", על משקל "עין תחת עין", היא תסמונת שבה על כל שנה של מערכת יחסים, הגבר זקוק לשנה של חופש. לכן, בחישוב מתמטי פשוט, גבר עשר שלקה בתסמונת הנוראה, זקוק לעשר שנות חופש לפני שיוכל להיקשר לאשה אחת ליתר חייו. מקורה של התסמונת מגיע דווקא מאותה מערכת יחסים של עשר השנים, שבמקרים רבים היתה הראשונה של הגבר ובה בילה את כל שנות ה-20 שלו, בעת שחבריו מיצו את הצוף.
לא התעניינתי יותר מדי במקור התסמונת ומידת שכיחותה בקרב הגברים. כל מה שעניין אותי היתה העובדה המצערת שנוני שלי סיים את מערכת היחסים בת העשר שלו רק לפני שנתיים וחודש, מה שהשאיר לו כמעט שמונה שנים של חופש, ולי הותיר תקווה קלושה לאחוז בו די זמן בכדי למצות מקצת מאהבתי העזה והעמוקה.
יש סיכוי לבצע בברזיל את "אפקט הדחיסה"
בהפסקה של ישיבת פרסום, אני ומירי, מנהלת מוצר בחברת שוקולד, הלכנו יחד למטבח להכין קפה. מירי שאלה אם קרה משהו ואני שפכתי את צרותיי בפניה. עוד לפני שחזרנו לחדר הישיבות הספיקה להעלות רעיון נועז שאולי יוכל להציל את המצב. היא סיפרה שראתה אצלה בחברה עובדים שהגיעו עם אהבה גדולה לשוקולד, ואחרי כמה שנים כבר לא יכלו לטעום יותר מתוק, והמשיכה וסיפרה לי על עיר אחת בצפון ברזיל. כיוון שאין מקורות פרנסה רבים בעיר, הגברים נוטשים, והיחס בין גברים לנשים בעיר הוא אחד לשמונה. היא אמרה שיש סיכוי, אמנם קטן, אבל ממשי, לבצע באותה עיר את "אפקט הדחיסה". האפקט פועל על העיקרון שאם החופש וההוללות במקום מסוים חזקים פי כמה, אז ייתכן שההתפרקות של הצורך בחופש תתבצע הרבה יותר מהר. מירי אמרה שייתכן שנוני ימצה את תחושת החופש של השמונה שנים שהוא זקוק להן בתוך שנה אחת בלבד באותה עיר בברזיל.
כבר למחרת נכנסתי לכל פורום באינטרנט שעסק באותה עיר ברזילאית. התברר שבאותה עיר היתה תעשיה ענפה של יצירת אנרגיה מקני סוכר, בדיוק הנושא של נוני בעבודת הדוקטורט שלו. אחרי שבוע בפורומים הכרתי שני בחורים ובחורה שעובדים בחברת האנרגיה הגדולה בעיר, ואפילו שמעתי על משרה שמתאימה לנוני. את הכרטיסים לברזיל קניתי דרך סוכנת נסיעות, אבל לנוני סיפרתי שקיבלתי אותם במתנה מחברת השוקולד שאני מפרסמת.
כבר ביום הראשון שהסתובבנו על חוף הים הבחנתי במבטים של נוני וידעתי שהתוכנית המטורפת עוד יכולה להתממש. אחרי שלושה ימים על החוף עם עשרות ברזילאיות בעלות גופות מדויקים בבגדי ים הדוקים, הרגשתי שנוני מוכן. הלכנו לארוחת ערב וסיפרתי לו שהזמנתי ידידה ברזילאית שהכרתי באינטרנט להצטרף אלינו. באותה ארוחה שמע נוני בפעם הראשונה על היחס הסטטיסטי המוזר בין הגברים לנשים בעיר, על בית הספר ללימודי פורטוגזית, ועל החוג ללימודי סמבה. בסוף הערב היא גם סיפרה על החברה בה היא עובדת והמשרה הפנויה. נוני היה מאושר באותו לילה. עיניו נצצו, והוא לא הפסיק להשתאות כשעודדתי אותו ללכת להתראיין למשרה החלומית שכנראה נשלחה לו בידי הגורל.
בתוך אהבתי מתפתלת חרדת נטישה שאין גדולה ממנה
בחיים לא הייתי מאמינה שאשלח גבר שאני אוהבת אל חיקן של נשים אחרות. תבינו - לא יכולתי להיחלץ מתוך הרגשת החנק של אותם שני נחשים ארורים. מצד אחד אהבתי העצומה אל נוני, ומצד שני מתפתלת בתוך אהבתי חרדת נטישה שאין גדולה ממנה. העדפתי להרחיק ממני את שני הנחשים בשביל התקווה לקבל אותו יום אחד נקי, בלי הרגשת מחנק ופחד. וכך, שבועיים מאוחר יותר ליוויתי אותו לשדה התעופה במדינתנו הקטנה, כשהוא בדרכו לשנה של עבודה בברזיל. "שנת עבודה". אני ידעתי שזו לא תהיה בדיוק שנת עבודה, וגם הוא ידע שידעתי, ואני ידעתי שהוא יודע שאני יודעת. היה שם ידע מוחלט אצל שנינו על מה שהולך לעשות נוני בברזיל, ורק בנושא אחד היה לי יתרון אינפורמטיבי. אני גם ידעתי על אפקט הדחיסה.
למרות נחישותי והביטחון שאני מקרינה עכשיו, לא האמנתי באמת שהתוכנית שלי תעבוד. רצתי איתה בקצב האובססיביות שלי, אבל היא נראתה מלכתחילה חסרת סיכוי. מניסיוני, הסוד בתוכניות הדמיוניות האלו, כמו בחברות סטרט-אפ, זה לרוץ מבלי לפחד, גם כשלא רואים את האור בקצה המנהרה. הפעם הראשונה שבאמת הבנתי שזה קורה היתה כשקיבלתי ממנו אימייל אחרי חודשים של שקט תקשורתי, בו כתב שהחליט להקדים את חזרתו לארץ בשלושה חודשים כי נמאס לו מברזיל.
מירי אמרה שלא צריך פירוש רש"י כדי להבין ש "נמאס לי מברזיל" מתכוון ש "די לי מנשות המקום", ואם נוני הקדים את חזרתו, אז אין ספק שאפקט הדחיסה פעל והוביל אותו לתחושת מיאוס עמוקה מהחופש הכחול. עוד הוסיפה מירי שאותה תחושת מיאוס תוביל אותו למקום אחד ולאשה אחת, כנראה אני, אם אהיה שם כשינחת. הסכמתי עם כל מילה שלה, ריחפתי ביומי ובלילות בכיתי בחלומי. באהבתי לסמלים גיליתי את העובדה המרתקת שהוא היה שם בדיוק תשעה חודשים, וכתבתי ביומן הירוק שלי שאולי יוצא לו עכשיו מהלב נוני חדש, מקסים כמו הישן, רק נקי מתסמונת ה "שנה תחת שנה".
התלבשתי באופן הכי ברזילאי שיכולתי, והייתי היחידה בשדה התעופה עם מיני בבוקר הקפוא של סוף דצמבר. אבל לא היה לי קר, כי מרוב התרגשות לא הפסקתי לקפוץ, עד שראיתי אותו מתנשא בקומתו מעל הנוסעים שלפניו. רצתי אליו. הוא הביט בי במבוכה וחיבק אותי באופן מאולץ. ניסיתי להוריד את הכובע שהיה לו על הראש ולנשק אותו, והוא סובב את פניו ממני והחזיק בכוח בכובעו.
"נוני, מה קרה לך?"
"מאסתי בצורה המופקרת בה חייתי. אני כבר חודשיים חי אחרת. גיליתי את הקדוש ברוך הוא", אמר והיטיב את אחיזתו בכובעו.
