ברוכים הבאים לבית הזכוכית
השחיתות שנחשפה בישראל הביאה את גיא בניוביץ' להתקדם לאחור עם יצירה מורכבת, חמה ונוטפת אהבה של "ג'נטל ג'איינט". למה? איך? מה הקשר? קראו כאן
שבוע מושחת למדי עבר עלינו. מושחת לא מלשון תותים בקצפת ומרק צדפות מוקרם, אלא יותר מהסוג הבזוי שכבר למדנו לתעב: כזה שמוכיח לנו שוב ושוב שמשום מה, אנשים בעמדות כוח והשפעה בישראל נוטים להגיע בשלב זה או אחר לחדר חקירות קטן במשטרה.
כן, רעש ההתנפצות בעורקיה המוסריים של החברה הישראלית נשמע היטב. "תסתכלו עליהם ותראו אותנו", אמר קדימון שמכר לנו פעם סדרת טלוויזיה. זה נשמע עלוב, עצוב ומרגיז שמסתבר שאכן כך זה, אבל לא לטובה. האנשים האלה, הצועדים מיאח"ה ליחב"ל ליחר"ב-ביתכ, הם המשל לבית הזכוכית שבו כולנו חיים. בכל פעם שתשמעו פוליטיקאי בכיר או בנקאי או אלוף-מיסוי משחרר סיסמאות ראוותניות על "עוצמתנו הכלכלית", תחשבו על בית הזכוכית הזה. ואז קחו משהו לשתות - ולכו להירגע עם האלבום השחור של "ג'נטל ג'איינט".
"מאבד כל שריד לזהותו, נעלם בתוך הכחשתו
מחפש רק שקר ומסתור,
האמת לעולם אינה עומדת למשפט
וכך, נלכד ברשתו הוא, הוא מגלה שחייו רק חמקנות בלי סוף
הוא הנמלט
ביתו כבר אינו ארבעה כתלים מלוכלכים ומיטה בין סורגים".
בהתחלה נשמע קול זכוכית מתנפצת. ואז עוד אחד ועוד אחד. ועד מהרה מתחוור למאזין שלא מדובר בקול נפץ יחיד או מקרי, "תפוח רקוב" אחד בערימה, אלא במערכת שלמה של התנפצויות. קולות הנפץ הופכים רתמיים, מאורגנים, צליליו החמים של אורגן האמונד עולים ומלווים אותם – והשיר מתחיל. זוהי הפתיחה של "The Runway", הקטע הראשון באלבום "In a Glass House" של להקת "ג'נטל ג'איינט". סימפונייה של עצבות, מרירות וגם תקווה.
כמה מילים על הענק העדין. יש להקות שנחשבות ל"להקות של מוזיקאים", משום שהן משלבות שתי תכונות מרכזיות: יכולת הלחנה, נגינה והפקה פנומנליות – מול יכולת אפסית ליחסי ציבור או מסחריות כלשהי. הג'איינט היתה האבטיפוס. אם תעמיקו חקר אל ההיסטוריה, תגלו שיסודותיה בהרכב בעל השם המגוחך "Simon Dupree & the Big Sound", שהביא לעולם בשנת 1967 ביצוע פופ יפהפה לשיר "Kites" (יש גם ביצוע עברי מוצלח אפילו יותר של "נקמת הטרקטור"...).
אבל עמוד השדרה של הלהקה, שהיו האחים הבריטים-יהודים שולמן (ריי, דרק, ולתקופה מסוימת גם פיל), לא רצה בכלל לעשות פופ. הם רצו מוסיקת רוק מורכבת, נועזת לזמנה, שבורחת מתבניות השלוש דקות שהרדיו כה חיבב. המהפך הגיע כשהצטרף אליהם הקלידן המשובח קרי מיניאר. שנות השבעים החלו, ועמן גם עידן הרוק המתקדם. הלהקה פצחה בשורת אלבומים משובחים – ושונים מכל מה ששמעתם. אנחנו נעסוק בחמישי, שיצא ב-1973.
נמלטים
"בבית זכוכית" הוא יצירת קונספט קודרת. מהעטיפה השחורה כפחם ועד התמלילים, ברור כי מדובר בלהקה הכותבת בזמן משבר. ואכן, התסכול של השולמנים מכך שנותרו "לא להקה עם פרופיל נמוך, אלא להקה עם פרופיל כלום", כפי שהגדיר זאת דרק שולמן – היה גבוה. הטקסטים עוסקים בצורך להמשיך ולהאמין גם כשהעולם כולו נגדך, בבדידות – ובבחירות שאנחנו עושים.
תפקידה של היצירה הפותחת, "The Runaway" בת ה-7 ומשהו דקות, הוא להכניס אותנו לעולם הזה. הטקסט מדבר על הנמלט כמטאפורה, כסטטוס של קיום. לכאורה עליו להיות מאושר על כך שחמק מבין הסורגים, אך כפי שחוזר ומבהיר הפזמון: "ולמרות הכל, שמחתו ריקה ועגומה". משום שהאסיר הוא אסיר בכלא שבנה סביב עצמו, בריחתו איננה משנה את העובדה הזו. אחד המשפטים בטקסט מעיר בציניות כי "החופש דומה לגיהנום של חופש". אין חופש בעולם שבו אתה מונע מעצמך את המרדף אחרי חלומותיך, את הניסיון להשיג תקווה. הבריחה, לפיכך, היא אך אשליה – ולכן לא ייתכנו שמחה או אושר אמיתיים.
מבחינה מוסיקלית, “The Runway" הוא קטע מעורר קנאה. על השיר הבסיסי שמזמר האח דרק (שקולו הרך והחלש נותר לנצח נקודת התורפה של הלהקה), מתחולל פיתוח מרשים שבו הקלידים של מיניאר והחליל של שולמן משחקים תפקיד מרכזי. היצירה נעה בין סאונד אקוסטי לאלקטרוני, בריקוד בעל מקצב מסתחרר ומשתנה. במרכזה היא עוצרת לחלוטין – ושולמן שר קטע קצר דמוי תפילה, המתחבר שוב למוטיב חדש הנשען דווקא על גיטרות, במקצב סקא מקפץ. משם מובילה אותנו המרימבה בחזרה למוטיב המרכזי ולסגירה. ויש גם קולות מלאכיים ברקע, ועוד שלל המצאות הפקתיות שתזדקקו לשתי האוזניות כדי להעריך. ולמרות המורכבות הטכנית– יש כאן גם הרבה חום, ואהבה ברורה למוסיקה שנוטפת מבין הצלילים. זהו קטע שמגלה לכך, כמו פאזל, משהו חדש בכל פעם: על עצמו, על עצמך.
קשה להתרגל ל"ג'נטל ג'איינט". המורכבות שלהם, העדינות, העיבודים המתוחכמים – כל אלה הפכו אותם לקשים לעיכול. כך בדיוק סברה חברת התקליטים שלהם לגבי האלבום הזה. אבל הוא הפתיע – ומכר 150 אלף עותקים בארצות הברית הרחוקה. מה שאמר שחברי הלהקה יכלו לצאת לסיבוב הופעות ולהגדיל סוף סוף את הקהל שלהם מעבר לגבולות האי הבריטי. אבל אל תשלו את עצמכם: הג'איינט לא הפכו באף שלב של הקריירה לפינק פלויד. אבל הם גם לא ממש רצו – וזה היה סוד קסמם הגדול. בעברית קוראים לזה "צניעות", עוד מילה יפה שכדאי לזכור בחדר החקירות, כשהכל מתנפץ סביב.
ואורי ברייטמן, עורך "רוק מתקדם", מוסיף: "האלבום 'גלאס האוס' יצא בתקופה שבה להקת 'ג'נטל ג'איינט' כבר התבגרה מבחינה מוזיקלית וידעה בדיוק לאן היא רוצה ללכת, אבל עדיין סבלה ממשבר כלכלי עמוק, שגרם לאחד מחברי הלהקה, פיל שולמן, לעזוב כדי למצוא עבודה משתלמת יותר. העגמומיות של חברי הלהקה מורגשת גם בהקלטה האולפנית הנוקשה והקרירה, שאינה בת-תחרות להופעות החיות המבריקות של 'ג'נטל ג'איינט' מאמצע שנות השבעים. לכן מומלץ דווקא לראות ולשמוע את הביצועים הבימתיים של 'גלאס האוס' בתקופה של 1974-1978, וכך להתרשם ממלוא הברק של ההרכב. לקראת סוף העשור התנפץ בית הזכוכית של 'ג'נטל ג'איינט' לרסיסים זעירים, ואיתו גם רוב שאריות הפופולריות של הרוק המתקדם כולו".
• הפינה "מתקדם לאחור" תציג מידי שבוע יצירה מאסכולת הרוק המתקדם. כל הבחירות הן המלצות של החתום מעלה בלבד, ויש לשמוע אותן בווליום גבוה במיוחד, כשכל הסובבים אתכם משוכנעים שהשתגעתם סופית. תיהנו.
