בת 25, בלי רישיון נהיגה
שלום לכולם. אני קורן, בת 25 וחצי, ואין לי רישיון נהיגה. בינתיים. בתקופה הקרובה אתם תהיו הפרטנרים שלי להשגת הרישיון המיוחל. בדרך תשמעו אותי מייללת
אנשים שיש להם יותר מדי שנים רישיון נהיגה לא יבינו אותי. אלה אנשים שקמים בבוקר, מצחצחים שיניים, נכנסים לאוטו, מניעים ונוסעים לדרכם. הנהיגה באה להם באוטומט, כאילו כלום. נגיד, כמו להתפוצץ מצחוק כשמישהו מספר בדיחה טובה, לפהק כשהעייפות משתלטת על הגוף, כאלה. אין להם מושג, לאנשים רגילים, איך זה לשבת חסר אונים מאחורי הגה, לחכות שמישהו יגיד לך על מה ללחוץ, עם איזו רגל, מתי לאותת, למי, ומה זה בכלל הדבר הזה שאני רואה במראה.
עבור רובכם זה היה כל-כך מזמן, שכנראה כבר שכחתם מה זה לשבת כמו גולם שממתין לשעתו, והקשבתם למורה נהיגה משועמם שפלט מונחים חסרי פשר כמו הילוכים, מצמד, בלמים ו"אל תדאגי מותק, את הטסט אני כבר אעביר אותך". סיוט.
אני קורן, אני בת 25 וחצי, יש לי כלבה אבל אין לי רישיון נהיגה. אני זו שאתם מזהים בבוקר גשום וסוער, עומדת שפופה בתחנת אוטובוס, נראית כאילו התאבדות היא לא רעיון רע כל-כך. ולא שלא ניסיתי. בחיי שכן. שלוש פעמים התחלתי לימודי נהיגה, אבל תמיד חתכתי באמצע. רגע לפני שעשיתי תיאוריה, שעה אחרי שניסיתי חנייה במקביל למדרכה, יום וחצי אחרי שלא מצאתי את ההילוך האחורי.
בכל מקרה, מעולם לא התקשרתי שוב לאותו מורה, כי לא היה לי את האומץ לספר לו שזה לא הוא, זו אני. תקראו לי תבוסתנית, חדלת אישים, חסרת קואורדינציה וכישרון מוטורי בסיסי. זה נכון.
ולא שאין לי נסיבות מקלות, מה חשבתם. אני למשל הילדה היחידה בסביבה שלא היה לה אבא שייקח אותה לסיבוב. חברות מהשכונה ישבו על הברכיים כשהוא נהג? אני התאמנתי במכוניות צעצוע, וגם אז התרסקתי כל פעם בעץ אחר. אמא שלי לא עשתה רישיון, ומודלים לחיקוי - חוץ מסבא על קלנועית - לא היו לי.
ככה העברתי את נעוריי העשוקים כטרמפיסטית מתעלקת, זו שתמיד אוספים בדרך וזורקים בסוף. זו שמזמינים עבורה מונית, או פשוט מסננים כשהיא מתקשרת. הייתי נוסעת תלותית, ידעתי את זה. גם הכרתי בעובדה שהיה לי יותר נח למחול על הכבוד האבוד ולבקש טרמפ, לזחול על הרצפה ולהתחנן, מאשר לשנות את המצב המבאס.
השנים עברו, קניתי MP3, ידעתי בעל-פה את כל המפות של דן, קווים ואגד, הכנסתי לחיוג מהיר את כל תחנות המוניות בגוש-דן, ובעיקר התרגלתי לגורל שצפוי לי בתור הולכת רגל נצחית. פריצת דיסק, שפשפת, שרירים תפוסים, פלטפוס.
התביישתי בעצמי, אבל למדתי לחיות עם זה. עם העובדה שמביטים בי כאילו הייתי מצורעת כשאני ממלמלת שאין לי רישיון. בולעת את המילים בכוח. מדי פעם ניסיתי להסביר לסביבה שסטטיסטית, מי שלא נוהג גורם לפחות תאונות. לא השתכנעו.
ועכשיו, אחרי הנאום הזה, לחדשות הטובות. או הרעות מבחינתכם. החלטתי לשנות את המצב בכל זאת. נמאס לי להיחנק מעשן סיגריות וטחב מתקדם במוניות. נשבר לי לעמוד בצומת אקראית ושישאלו אותי כמה אני לוקחת לשעה. לא רוצה יותר להתחנן להסעה. נמאס לי. נקודה.
שוב, בפעם הרביעית, אני מתחילה ללמוד נהיגה, יש לי את הדרייב, שברתי קופסת חיסכון, גייסתי מורה שמטפל במקרים הקשים ביותר ועכשיו אתם תיאלצו לקרוא על זה. טוב, זה עדיף מאשר להיתקל בי על הכביש, אני משוכנעת.
