שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שיכון ל'
    שבעה כותבים נזכרים איך היה לנהוג בשבע מכוניות ישנות וטובות. נדב יעקבי עם דן בן אמוץ, פדיחה של גיל 30 וג'אסטי אחת דפוקה

    פעם, מזמן, לפני באמת הרבה שנים, דן בן אמוץ ואני עבדנו ביחד. ברצינות: הוא, אייקון זיונים שנראה כמו הומלס אבל כתב מדי שבוע את הטור האלמותי שלו ב"חדשות", ואני — שרק התחלתי את הקריירה העיתונאית שלי בעיתון ההוא שהיה ונעלם כמו אבק ברוח. אף פעם לא דיברנו, כי מה כבר היה לי להגיד לאיש ולאגדה, חוץ מפעם אחת — בסינמטק, באיזה ערב של סרטים איריים — כששאלתי אותו אם הוא ביקר באירלנד. לא נראה לי שהוא זכר בכלל שאני עובד איתו באותו עיתון. ושתבינו, כל המערכת היתה מסדרון אחד של 30 מטר.

     

    הרבה אני לא זוכר מהטורים של דב"א, למרות שהם נראו לי אז מופלאים לא פחות מאלה של עלי מוהר ב"העיר", אבל משפט אחד נחקק על לוח ליבי: "מי שנוסע באוטובוסים אחרי גיל 30 הוא לוזר". הייתי בן 24 כשקראתי אותו, ובשום פנים לא רציתי להיות לוזר. עדיין נסעתי אז באוטובוסים, והרגשתי שהזמן הולך ואוזל: תוך פחות משש שנים הייתי צריך להספיק גם לנצח את הבושה, וגם לקנות אוטו. כלומר, מיד אחרי שאעבור טסט.

     


    איור: איתמר דאובה

     

    כן, אני מודה ועוזב, בגיל 24 לא היה לי אפילו רישיון. בטסט הראשון נכשלתי חודשיים לפני הגיוס, ואת השני לא עברתי שבועיים לפני הבקו"ם, ככה

    שכל העניין נדחה בשלוש שנים. בעצם שלוש שנים ושלושה חודשים, מה שהוסיפו לנו על מלחמת לבנון. ואז לא נשאר זמן כי התחילו הלימודים באוניברסיטה, ואחר כך לא נשאר כסף ללימודי נהיגה, כי הייתי צריך לשלם שכר דירה, ואז התחלתי לעבוד כמו חמור ב"חדשות", שבעה ימים בשבוע, מבוקר עד לילה. ואז קראתי את מה שכתב דן בן אמוץ — והאסימון נפל. זה רק שלקח לי עוד שנתיים וחצי לעשות משהו בקשר לזה.

     

    תבינו, זה לא היה פשוט. כשאתה בן 17 ולומד נהיגה, זה סבבה ואתה מרגיש כמו גבר. כשאתה בן 27, זה פדיחה ואתה מרגיש כמו נקבה. אני זוכר את עצמי מתכופף במושב האחורי בזמן שאיזה ילדון מחוצ'קן מסיים את השיעור שלפני, רק שאף אחד לא יזהה אותי בקלוני. פעם אחת זה קרה, כשמישהו שעשיתי איתו חודש מילואים בעזה ראה אותי בזמן שיעור, בסובארו האדומה של אמנון עם ה־ל' הכחולה. את המבט שלו — שילוב של תימהון מסוים, גיחוך קל ובוז מוחלט — אני לא שוכח עד היום.

     

    את התקופה המסויטת ההיא עברתי. בקושי, אבל עברתי. ואחרי הרישיון המיוחל הגיע הזמן להיות הבעלים הגאים של מכונית מרשימה: סובארו ג'אסטי 1000 מודל 88'. קניתי אותה מהבן של השכן של ההורים שלי. 14 אלף שקל היא עלתה לי. אני זוכר את הפעם הראשונה שהגעתי איתה מבאר שבע לתל אביב: הרגשתי כמו דון קורליאונה שחוצה את ברודוויי בשברולט כסופה. והיא אפילו נסעה ממש בסדר, לפחות על הכביש. בחניון התת קרקעי של גן העיר, קצת פחות. הסיבובים האלה בחושך, בין העמודים, הרגו אותי. אלא שכראוי לגבר שעבד פעם עם דן בן אמוץ, יצאתי מהלבירינט הזה. עם שתי דפיקות ופנס אחורי מפוצץ, אבל יצאתי.

     

    וכך, בסופו של דבר, הגשמתי את חזונו של דב"א: הספקתי לזנוח את האוטובוסים לפני גיל 30, ולא הפכתי ללוזר. כלומר, אם לא לוקחים בחשבון את הטיפים שלי לווינר.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "משפט אחד נחקק על לוח ליבי: 'מי שנוסע באוטובוסים אחרי גיל 30 הוא לוזר'"
    צילום: שלום בר טל
    הישיבון
    מומלצים