בחזרה לרוח הטרגדיה

את הצד העדכני מספק בעיקר התרגום של שמעון בוזגלו, שמשתדל בכוח להתחבר לעברית היומיומית, אבל גם שומר על יופי ופיוט, ובעיקר נשמע מאוד טבעי בפי השחקנים. מצד שני, שניר אינו מנסה להלביש אינטרפרטציה פוליטית אקטואלית על המחזה, אלא מסתפק בטיפול במאבק בין הצדק האלוהי לצדק האנושי, כפי שסופוקלס כתב אותו. המעצב, רוני תורן, בנה במה דמוית שולחן דיונים ענקי, שיחד עם התלבושות המודרניות, שעיצבה עפרה קונפינו, מדגישים את האוניברסליות של הסיפור.

אולה שור־סלקטר מגישה ביצוע חריף ומלא עוצמה בתפקיד אנטיגונה, ותמונת הקינה לפני יציאתה האחרונה היא הרגע המרגש בהצגה (גם בזכות המוזיקה היפה של יוסי בן־נון‭.(‬ אבל הדמות המרכזית בתהליך הדרמטי היא דווקא קריאון, בביצועו המלוטש והמרשים של יגאל נאור. רק חבל שהוא נחלש קצת בתמונה האחרונה, וכך קשה לקבל עד הסוף את תחושת הנפילה לתהומות, שהטרגדיה דורשת (מעניין יהיה לראות את הביצוע של יגאל שדה, המלוהק במקביל לנאור‭.(‬ גם בתפקידי המשנה עושים רוב השחקנים עבודה טובה, וביניהם בולטים אלון דהן (השליח‭,(‬ עידו רוזנברג (היימון‭,(‬ ויוסי גרבר (כתירזיאס, נביא הזעם‭.(‬ רביעיית השחקנים הוותיקים המתפקדים בתור המקהלה – מעין מועצת ותיקי המלחמות בגרסה הזאת – עושים אף הם עבודה מצוינת.

התוצאה הסופית היא הפקה מרשימה ויפה, שעל אף המלבושים המודרניים שבה היא מתכסה, מח־ זירה אותנו לפשטות ולעוצמה של הטרגדיה הקלאסית.