החיים כקטלוג

כמה דברים שאפשר להגיד על ספר האמן של בוקי גרינברג:

ב. שהגרעין שלו הוא תיעוד וסיפורים על מיצגים אוונגארדים פרובוקטיביים שגרינברג יזם, הפיק הופיע, בהולנד, בשאר אירופה ובארץ.

ג. בתוך זה מסופרת גם סצנת האוונגארד של שנות השבעים באירופה.

ד. שאחרי כמה עמודי טקסטים בוקי גרינברג הופך מטיפוס מעצבן ולמישהו מסקרן ומעורר הערכה.

ה. שחלקו הראשון הוא רק צילומי צבע. הוא נפתח בשלושה צילומים, שובי לב באופן בלתי מוסבר, של הוריו של גרינברג, פולנים דתיים יוצאי שואה, שבאו לבקר אותו באמסטרדם אחרי נתק ממושך.

ו. שחלקו הראשון הנ"ל מסתיים בתמונת ישבנו החשוף, כשהוא עצמו נעוץ בגופה של שותפתו למיצג ושניהם דחוקים באקט בתוך אוטובוס מלא קהל.

ז. הקהל מתעמק בתופעה בעניין רב, בדרכו האירופית המנומסת. נראה שהוא מכיר תודה רבה לאלוהים על שברא את אמנות הפרפורמנס.

ח. שאיכשהו הספר מצליח לכנס את הפעילות של גרינברג מאז שסימן את עצמו כאמן, מתישהו אחרי מלחמת יום כיפור, לאורך כל שנות פעילותו, עד היום. הרבה עד כדי סחרחורת.

ט. שאת החשבון ארוך הימים עם גדעון עפרת אפשר היה להשאיר מחוץ לספר.

מעורר מחשבה (מתוך הספר)

הספר הזה מקבל את האיכות שלו מהמעשה המאוד לא נרקסיסטי שגרינברג עשה: הוא פנה לקבוצה גדולה של אנשים מתחומים שונים בתרבות והזמין אותם להשתתף. כל אחד קיבל צילום או סדרה שמתעדת מיצג או מיצב מההיסטוריה בת שלושים השנים שלו כאמן. כל משתתף התבקש לכתוב משהו, ככל העולה על רוחו, שיתייחס לדימוי.

מרקם מעניין ושווה (מתוך הספר)

כך הוא הצליח, באופן מרשים, לחמוק ממופע אקסהביציוניסטי מתיש בדמות קטלוג דוקומנטרי ויצר מרקם מעניין ושווה, שמכיל סיפורים ואנקדוטות שלו על פרויקטים מהעבר, תיעוד מצולם, ומגוון של צורות ספרותיות שנכתבו בידי אחרים.

האחרים הם באמת רבים, בתוכם סופרים כשמעון אדף, דודו בוסי ואופיר טושה גפלה, תיאורטיקנים כחיים לוסקי ושלומית שקד. יובל מסקין, איש מוסיקה ורדיו, נזכר בסיפור ילדות, איילת השחר כהן, צלמת, מספרת סיפור הורות אבסטרקטי, דרור פיילר ויוסי מר-חיים, מוזיקאים, רמי פורטיס גם. אפילו צחי בוקששתר עשה מה שהוא יכול אבל יש עוד רשימה ארוכה של רבים וטובים. בסופו של דבר נוצרה בספר מין קומפוזיציה בכריכה קשה המכילה כתיבה אמנותית לכל סוגיה, מחשבות על אמנות, תיעוד של אמנות. משהו מהשחרור המוחלט והייצרי של גרינברג איש הסבנטיז והאייטיז, המסופר על ידו בתפזורת לאורך הספר ובראיון עם לוי זיני, כאילו דבק גם בכותבים האחרים. כל טקסט נמצא שם גם בהתייחסות אליו.

כמה דברים שאפשר לחשוב על עולם האמנות היום, אחרי עיון מדוקדק בספר של בוקי גרינברג:

א. שעולם האמנות נהיה שפן קטן צייתן.

ב. שיותר מאשר אז, יש היום במה למרוד, אבל אין כוח.

ג. שלחשוב על סקס אוראלי על חוף הים, מטעם מחזור בוגרי בצלאל, נניח, זה נורא מצחיק.

ד. שיש סימוכין חיים ונושמים לטענה שכל הבנות ה"כוסיות" האלה, שלפי התיאורים בספר כל כך נהנו והיו יצירתיות במופעי פיפ למיניהם ובמיצגים נוטפי מין מתריס, די אכלו אותה.

ה. אבל, אם להוציא לגמרי מהקשרו את משפט הסיום, בטקסט שכתב פיטשון בדמות האנרכיסט, "בוקי גרינברג יודע זה. לכן הוא עושה ספר ולא מזדיין באוטובוס עם מסכת חזיר".

למרות ובגלל כל מה שנאמר כאן זהו ספר חובה לכל מדף ספרי אמנות, סטודנטים ושוחרים. הוא מהנה, מעצבן, מעורר מחשבה. המשתתף-אורח האחרון בספר הוא בנו בן החמש של בוקי גרינברג, טל תבור-גרינברג והנה קטע משיר שנכתב מפיו ביום כיפור האחרון, "נשמה":

"מה יקרה לי מה

שאוכל את כל הדברים עכשיו

אני לא יודע מה לעשות

מה לעשות אם זה לא בלב.

ואני צריך שלא,

דברים שעשיתי

צריך ללמוד כבר היום.

אני כבר גדול

מה יקרה

אם אמות או לא?

אשאר כמו אלוהים

או אהיה אל

הלוואי שאהיה אל

אז יהיה לי כוח

עד שיתבלבל לי המוח".

"חדשות מהעולם התחתון", בוקי גרינברג, הוצאת כינרת זמורה ביתן, עורך: מיכאל קסיוס גדליוביץ, עורכת ספרותית: שירלי צ'לצ'ינסקי, עיצוב: משה מוגרבי, שחר זיו