פס הקול החדש של חיי
שנינו ביחד עושים את המוזיקה שלנו. המוזיקה שמקפלת בתוכה רגעים מרגשים, נשיקות ארוכות, דמעות מתגלגלות. חיבוקים מתמשכים, לילות קצרים מדי, געגועים שמתחילים מהרגע שהוא יוצא מהדלת בבוקר, ואני חוזר למיטה החמה ולא מצליח להירדם בלי שהוא מחובק בזרועותיי
זה היה יום חורף, מהגשומים והקפואים האלה שמגיעים לפתע, כמו קרובים מארץ רחוקה. כל כך שונים, ועם זאת כל כך מוכרים ואהובים. החורף הזה שנפל עלינו פתאום תפס גם אותי בגרון, מילא אותי בתחושת געגועים למישהו שלפני פחות מחודשיים בכלל לא הכרתי, ופתאום נראה כמו משהו בלתי נפרד ממני.
לפעמים אני אוהב את הקרירות הזו, המקפיאה, שנכנסת הביתה מאיזה חרך בלתי נראה או חלון שנשכח פתוח. בלילה שכחתי להגיף את התריסים, והתעוררתי אל תוך שלולית גדולה במרכז הסלון. על קצות האצבעות אני מהלך בתוכה, ולרגע חולף היא נראית לי כמו אוקיינוס גדול של דמעות שמישהו השאיר שם, בין השטיח לספה הלבנה הגדולה. מישהו, אולי לב שבור שהיה פעם והיום כבר לא, זכרונות שכבר שכחתי או אפסנתי באלבומים וביומנים הישנים והמאובקים שלי. רגשות אשם של אהוב שנשכח, איזו צללית שיצאה בלילה מתוך המכתבים האבודים, הצילומים הדהויים, נשכבה על הרצפה והפכה לדמעה ענקית וקרירה. לרגע השתעשעתי במחשבה להשאיר אותה שם, לראות כמה זמן ייקח לה להתייבש, להישכח מעצמה. בסוף נשברתי, הנחתי עליה סמרטוט גדול וסחטתי אותה אל תוך דלי שאת תוכנו שפכתי. כבר מזמן איני פוחד מרוחות רפאים.
אלבומי תמונות ישנים גם הם עניין קצת מפחיד. בסלון, מול התנור המחמם, אני פותח בזהירות אחד מהם. מישהו אחר ממני ניבט בתמונות - כל כך דומה לי, ובו בזמן כל כך שונה. די הרבה זמן עבר מאז אותה החלטה קטנה-גדולה, לארוז מזוודה ולעוף למקום אחר, בו המוזיקה יותר טובה והטלוויזיה מצוינת. אבל גם שם הימים עברו לאט, והקור המקפיא אליו התרגלתי במהירות החל לתת את אותותיו. בפעם הראשונה בחיי התגעגעתי לקיץ, לחום הישראלי, לשמש היוקדת שכל כך אהבתי לשנוא.
רק כשאתה רחוק ממשהו, אתה מבין כמה אתה אוהב אותו בעצם. פתאום כל נשימה הופכת לכבדה יותר, כל דקה נראית כמו נצח. ואולי בעצם כל דקה היא נצח, נצח שעובר מהר מדי, שהיה ונגמר לפני שהספקת ליהנות ממנו. והנצח הזה, הנצח החדש שלנו, מעיף אותי מהרגליים, ונדמה לי לפעמים ששום דבר לא ישאיר אותי מחובר לקרקע כשהוא בסביבה. פתאום האינסוף נראה לי נורא מעט. "תמיד" נראה לי לא מספיק עבורנו.
כמה חלומות מנופצים? כמה מיתרים קרועים?
אני מניח את האלבום ואת הזכרונות וחוזר לפסנתר, חבר נאמן שמלווה אותי עוד מהימים שהייתי תוכנית-מגירה שהולכת ונרקמת אצל הוריי. לא יעברו הרבה שנים, ואני אהיה בן 30. הפסנתר הזה, האהוב, הישן, המוכר, נמצא בעולם הזה כבר עשרות שנים קודם. כמה זכרונות יש בו? כמה חלומות מנופצים? כמה מיתרים קרועים? כמה שירים יש בו, בפסנתר הישן שלי, שאף פעם לא הושלמו? כמה לחנים שמעולם לא הולחנו? כמה אצבעות עברו על הקלידים שלו, שלמרות השנים נותרו לבנים-בוהקים?
שנינו ביחד עושים את המוזיקה שלנו. המוזיקה שמקפלת בתוכה רגעים מרגשים, נשיקות ארוכות, דמעות מתגלגלות על לחיים קרות מהרוח המקפיאה שנושבת שם בחוץ. חיבוקים מתמשכים, לילות קצרים מדי, ימים שהולכים ומתארכים מתחת לשמש המסתתרת בין עננים שמגוננים עליה ממעל. געגועים שמתחילים מהרגע שהוא יוצא מהדלת בבוקר, ואני חוזר למיטה החמה ולא מצליח להירדם בלי שהוא מחובק בזרועותיי. מחבק את השמיכה, מדמיין שהוא שוכב שם, גבו צמוד אלי, החזה שלי ושלו בקצבים מתואמים, בהרמוניה מושלמת.
"כשנכנסתי בדלת הרגשתי", הוא לוחש לי לילה אחד
זו המוזיקה שלנו, של הדם השועט בעורקים, של החיוכים הנבוכים שהפכו פתאום לבטוחים. "כשנכנסתי בדלת הרגשתי", הוא לוחש לי לילה אחד, ואני מתבונן עמוק אל תוך עיניו. אני צוחק בחצי-חיוך נבוך ומבט מושפל קטן למטה. בדיוק רציתי להגיד את אותו הדבר, אני רוצה לומר, אבל שותק.
והפחד, הפחד הזה, שמשהו יחרוק בדרך, משתיק לפעמים את המנגינה. הזמן עובר, והקצב גובר, ולאט לאט אני הופך לבטוח יותר ויותר. מחברת התווים שלנו כמעט ריקה, והסימפוניה שכבר כתבנו בה הולכת ומתבררת לאט-לאט, כמו הפסקול שתמיד קיוויתי שיהיה לי. ופתאום אני מתבונן בדפים שעוד נותרו, אינסוף רגעים וזכרונות שמחכים לתורם לשקוע בתוכי. כל כך הרבה דברים יש לי להגיד עכשיו, וכל כך מעט מילים שיכולות לתאר.
לא נותר אלא לקחת נשימה עמוקה, לפכור אצבעות ולהניח אותן בזהירות על הקלידים המאובקים, ולנגן את היצירה הכי יפה והכי-הכי שלנו.
