צבע מאכל E-171 זה כשר?!
על רוב המאכלים שמיוצרים או מיובאים לארץ מתנוססת חותמת כשרות זו או אחרת. אז נכון, מבחינה הלכתית מותר לאכול את זה, אבל האם זה מגן עלינו? צבעי מאכל, חומצות, שומנים מוקשים וחומרים משמרים - כולם כשרים, אבל לעתים קרובות מזיקים מאוד. לדעתו של צביקה נבו הגיע הזמן שהכשרות תינתן גם לפי בריאותו של מוצר
השעון מראה 14:30. חוץ מקפה וסנדוויץ' עם אבוקדו שהורדת לפני שיצאת לעבודה לא נכנס שום דבר לפיך והקיבה מאותתת באופן ברור מאוד שמיצי העיכול מחכים. נו טוב, זו לא בעיה גדולה - אתה לוקח 20 דקות הפסקה, יורד לסופר, תר אחרי איזו קופסת אטריות אינסטנט בטעם תאילנדי, בודק שיש חותמת כשרות - וכל מה שנותר עכשיו זה למלא מים רותחים ולהתמלא במונוסודיום גלוטומט.
נדמה שבתקופתנו תחושת הרעב אמנם לא פחות מציקה מפעם, אבל המאמץ שאנו נאלצים להשקיע על מנת להעלימה הולך ונהיה קל לאין שיעור. אבל כשהולכים עוד צעד קדימה וניגשים לבדוק איך זה עובד - מתברר שאליה וקוץ בה.
מבט על האריזה מגלה שבסמוך לחותמת הכשרות מצויה רשימה ארוכה ומפותלת של רכיבי המזון שאנו מכניסים לגופנו בחופזה. כל כך הרבה מרכיבים לא מזוהים מפורטים לנו בהתרסה מסוימת: שומנים מוקשים מהצומח, גופרית דו חמצנית, סורבט, טרטרזין, חומצות שונות ומשונות, ומה זה בכלל E-124? ?E-239 או E-217?
אם חשש-מה פוקד אותנו לרגע, עדיין נמצאת שם חותמת הכשרות - הכל בסדר, האוכל מותר לנו. אז אמנם אנחנו מוגנים מדבר עבירה על פי ההלכה, אך האם ביכולתה של מצוות הכשרות להגן עלינו?
השיטות החדשניות בתעשיית המזון מעלות שאלות שמערכת הכשרות היהודית צריכה להידרש אליהן, אך טרם עשתה זאת. שמנים מסוימים הם מוֹקשים לבריאותנו. מציאותם של חומרים רבים במזוננו מצטברים למחלות לא קלות - הכנסתם למזון המעובד אולי תורמת לחיי מדף ארוכים, אך מאידך גורמת להחלשת גופנו.
ואם נרצה להסתגף ולאכול רק פירות וירקות טריים הישר מהאדמה, גם כאן אנו בבעיה. חותמות הכשר יש כאן בשפע - הופרשו כל התרומות והמעשרות האפשריים, צועקת לה כתובת על קיר החנות או על פני שקית החסה, אך האם ניתן להגדיר פרי או ירק בחזקת כשרים כאשר הם נושאים סימנים להימצאותם של חומרי ריסוס? האם חומר כימי העתיד לבוא אל פינו, הוא בבחינת כשר?
במציאות המודרנית ניתן וצריך לכוון את פני הדברים אחרת. הכשרות יכולה לשמש סמל של מאבק ציבורי נגד תעשיית המזון המתפתחת לממדי ענק אך ממעיטה בחשיבות בריאותנו. בעידן החדש יכולה הכשרות להבטיח לנו דרך שונה שבעזרתה נוכל להחזיר לציבור את יכולתו להשפיע על כבודו ועל עתידו. הרי מאז ומעולם היתה מצוות הכשרות סמל וייחודיות לעם היהודי ושמרה עליו מפני אובדן הדרך.
זו העת להשגיח פעמיים: השגחה יהודית-מסורתית והשגחה ייעודית-בריאותית. כך נוכיח גם בעת המודרנית החדשה, שהיהדות רבת השנים מסוגלת להציע דרך חיים בלתי מתפשרת כלפי כבוד האדם גם במאה מתקדמת כשלנו.
צביקה נבו הוא צלם, תסריטאי ועובד אדמה. מתגורר בגליל ביישוב אשחר
