כן, גברתי המאסטרה
המנצחת רייצ'ל וורבי הצליחה לשבור את תקרת הזכוכית בתחום שנשלט ברובו על ידי גברים. היא גם מעריצה את ג'ניס ג'ופלין, שוברת מוסכמויות ומאמינה שעולם המוזיקה הקלאסית חייב להשתנות כדי להיות אטרקטיבי. עכשיו היא בישראל
כשחבריה בגן חלמו על אופניים חדשים, רייצ'ל וורבי עמדה מול המראה וחיקתה את תנועות ידיו של המנצח ליאונרד ברנשטיין. באותה התקופה, על פודיום מנצחי התזמורות, לא ניצבה ולו אישה אחת שאחזה בשרביט. הוריה, שהבחינו בכישרונה המוזיקלי יוצא הדופן, שלחו אותה ללימודי פסנתר, אבל הלב משך ללכת בדרכו של ברנשטיין. וורבי הגשימה חלום והיתה בין הנשים הראשונות שהצטרפו לתחום שהיה שמור לגברים בלבד. מזה 26 שנה היא עושה את זה בהצלחה מרובה ומעוררת עניין בזכות נוכחותה הכריזמטית ובזכות האג'נדה הקוראת לשבירת הגבולות הסוגרים על עולם המוזיקה הקלאסי. אחרי שניצחה בין היתר על התזמורת הפילהרמונית של לונדון והסימפוניות של ברצלונה, אדלייד וקווינסלנד, מגיעה וורבי, המנהלת כיום את תזמורת פופס בפסדינה, לביקור בישראל.
_m.jpg)
במוצ"ש היא תנצח על התזמורת הקאמרית של הרצליה בתכנית מיצירותיהם של הנדל, רלף ווהן-ויליאמס, באך ומנדלסון, שרקח מנהל התזמורת, הרווי בורדוביץ. זהו ביקורה הראשון של וורבי בישראל כמנצחת וההתרגשות רבה. "ביקרתי בישראל לפני 20 שנה ועכשיו אני מגלה ישראל שונה מאוד, קוסמופוליטית, חלק מהמאה ה-21. גיליתי ישראל מלאת שיק, את בתי הקפה ואת הקרואסון הכי טוב שאכלתי בחיי בארקפה הרצליה", היא אומרת.
הקשר עם התזמורת הקאמרית של הרצליה החל כבר לפני מספר שנים כשמנהלה פנה אל וורבי והציע שיתוף פעולה. "הסכמתי ללא כל היסוס", היא אומרת. וורבי מודה שלא ידעה עד כמה משמעותית תהיה עבורה החוויה. "הקשר למקום ולאנשים הוא מיידי ועמוק. זו אחת החוויות המספקות ביותר שחוויתי בחיי". מעבר למוזיקה החיבור לדבריה הוא גם לשורשיה היהודיים. "לבוא לישראל זה להרגיש בבית. אני מרגישה שאני מכירה את נגני התזמורת מאז ומעולם, שלכולנו יש את אותה המשימה - לעורר לחיים את המוזיקה ולגרום לנקודות השחורות שעל דפי התווים לעוף. כיהודייה, זה מקום שבו אני מרגישה בטוח".
רוב העולם חושב שישראל והמזרח התיכון הם מהמקומות הנפיצים והלא בטוחים שיש.
"אני מרגישה פה מאד בטוחה. אני מרגישה שמדינה שלמה מחבקת אותי ושכל מי שנפגשתי איתו איכשהו קשור אליי. זו תחושה נפלאה ושונה מאוד מזו שהיתה לי בברצלונה, מלבורן, מנצ'סטר, לונדון, או דבלין - כי החיבור אמיתי".
בואי נדבר על השפעות, אני יודעת שליאונרד ברנשטיין הוא דמות מפתח עבורך.
"ברנשטיין הוא מקור ההשראה הגדול ביותר שלי. אני גדלתי בארה"ב והוא היה אמריקני. שנינו יהודים. היתה לו אג'נדה פוליטית וחברתית מאד ברורה. הוא אהב ג'אז, מוזיקה קלאסית ואת ברודווי. הוא אהב ללכת למסיבות וכשאנחנו מדברים על תחום שבו מטוסקניני ועד שטיינברג - בכדי להיות מנצח אתה צריך לדבר בשפה זרה ולהיות מאוד רציני ולעסוק רק במוזיקה קלאסית, ברנשטיין שבר מיתוס. ברנשטיין מעולם לא התבייש בכל מה שהיה. הוא לבש את עצמו בגאווה. הוא לא ניסה להחביא שום פן באישיותו. כל האנשים שאני מעריצה ושהשפיעו עליי היו גאים במה שהם".
"אני מתרגשת מחידושים"
אומרים שאת מנסה להרחיב את גבולות המוזיקה הקלאסית.
"אני למעשה מנסה לשבור אותם מתוך אמונה שהם מאוד מזיקים לעתידה של המוזיקה הקלאסית. יש אנשים בעולם המוזיקה הקלאסית שעדיין חשים משום מה את הצורך לשמר את העולם הזה סטטי, כפי שהיה, הם לא מבינים שמוזיקה אינה מוזיאון ושלמוצר הזה כמו שהיה אין אפיל, הוא לא אטרקטיבי עבור הדורות החדשים. יש הרבה מאוד גבולות לשבור – הרצינות של המוזיקאים הקלאסיים שעולים לבמה לבושים בטוקסידו ונזהרים לא לחייך, לא לייצר אינדיבידואליזם. גם המנצחים שעולים לבמה, קדים וברצינות תהומית מפנים את הגב לקהל. מי רוצה להיות שותף לזה? זה לא מגרה את חוויית ההאזנה. צריך להפוך את זה למשהו חווייתי שהקהל שותף לו. כל התדמית הרצינית הזו מאיימת. מוזיקה צריכה להזמין, זו חוויה פיזית וזו הסיבה שאנשים נהנים ממופעי ג'אז או רוק כי שם אתה חלק מהדבר – אתה יכול לזוז, למחוא כפיים, לצרוח, לשיר, לשרוק, לרקוד ולבטא את עצמך".
איך מביאים קהל חדש לאולמות הקונצרטים הקלאסיים?
"מקיימים אירועים אטרקטיביים לכל סוגי הקהל. יש קהל למוזיקה קלאסית ותמיד יהיה, אבל עולם המוזיקה הקלאסית חייב להשתנות, לזרום עם החיים, להגיש את עצמו אחרת. מאז שנחתתי בארץ, שמעתי לא מעט אנשים שאומרים שהם מתגעגעים לתל אביב הישנה. אני לא מאמינה בגעגוע, אני מתרגשת מחידושים, מהעולם המשתנה. בכדי להיות חלק מהפלנטה הזו אתה חייב להתקדם ובמהירות, זה נכון גם לגבי תזמורות. המוזיקה הקלאסית חייבת להשתחרר מהקופסה, לעצב מחדש את עולמה, לקרב קהלים חדשים, להפוך לאטרקטיבית".
יכול להיות שלהתנהלות "מעונבת" יש אפיל רציני ושזו הסיבה שהתחום הקלאסי מתנהל כך.
"אני משערת. מה שבטוח שזה כבר לא ממש עובד. אנשים רוצים לדעת מי אתה, הם רוצים אישיות על הבמה. אני חושבת שאחת הסיבות שישראל מקיימת רומן כל כך ארוך עם זובין מהטה נובעת מכך שהוא הגיע הנה צעיר, ידידותי, פתוח ואמר בדרכו: היי, זה אני, תכירו. ישבתי בלא מעט חזרות של הפילהרמונית הישראלית איתו בקרנגי הול.
עולם הניצוח נשלט על ידי גברים. אני משערת שלאורך הדרך לא תמיד היה קל.
"בשלבים המוקדמים של הקריירה שלי יצא לי לעבור מצבים מאתגרים מאוד, אבל אני חושבת שהעולם השתנה ותוך כדי כך גם יחסם של אנשים לגבי נשים מנצחות. זה נכון שיש עדיין מעט מדי נשים מנצחות אבל אני חושבת שאלה הקיימות הובילו שינויים חשובים".
למה יש כל כך מעט נשים בתחום הניצוח?
"למה נשיא ארה"ב תמיד היה גבר? למה נשיאי אוניברסיטאות וראשי בתי חולים ומנתחים הם ברובם גברים? מתקופת המערות ולאורך עשרות אלפי שנים גברים יצאו לעבודה ונשים נשארו בבית. עולם הניצוח הוא חלק בלתי נפרד של הקו ההמשכי הזה. כשגולדה מאיר מונתה לראש ממשלה האדמה רעדה. כשננסי פלוסי נבחרה ליו"ר בית הנבחרים האמריקני ושלישית בהיררכיה השלטונית, האדמה רעדה. דברים קורים ודברים משתנים".
יכול להיות שהאשמה היא לא רק בעולם שמתקשה לקבל נשים בתפקידי מפתח, אלא גם בנשים שמפחדות להצליח?
"זה לא מתוך פחד, מסיבות פיזיות או בגלל שהעולם גברי. אלו עמדות מובילות וקשה מאוד להוביל שינוי בעמדות כוח. אז נכון, היום יש הרבה יותר רופאות מבעבר אבל יש מעט מאוד נשים שעומדות בראש מחלקות לניתוחי לב. בישראל אני לא חושבת שלנגנים היה אכפת ולו לשנייה אחת אם אני אשה או גבר. הם מתעניינים בלעשות מוזיקה. אני חושבת שזה קשור לכך שרעיונות כמו קהילה ושוויון הם חלק בסיסי במהות של מדינת ישראל, כך שברור שזה ישתקף ביחסים שיש לי עם הנגנים".
מה הוביל אותך לניצוח?
"כבר כילדה רציתי לנצח. הערצתי את ליאונרד ברנשטיין ורציתי להיות בדיוק כמוהו כשאהיה גדולה, אך מכיוון שבתקופה ההיא לא היו נשים מנצחות, לא היה מי שיקשיב לי ויאמר שזה רעיון נפלא. הוריי היו מודעים לכך שיש לי כשרון מוזיקלי והם התעקשו שאנגן על פסנתר. זו לא היתה בחירה. יש משפט חוזר שאבא שלי תמיד היה אומר כשלא רציתי להתאמן: 'כל עוד את גרה תחת גג ביתי יש שני דברים שתעשי מדי יום – לצחצח שיניים ולהתאמן'. מאחורי כל אדם כישרוני תוכלי למצוא הורה או יד מכוונת שלימדה אותו משמעת. זו אמנות המשמעת".
איך את רואה את תפקיד המנצח מול התזמורת והקהל?
"כמסייע. אני לא רואה את עצמי כבוס הגדול, אני מנסה להיות האדם שמתקשר את אהבתו ותשוקתו למוזיקה הן לחברי התזמורת והן לקהל. הכל סובב סביב תקשורת, תשוקה ותקשור התשוקה. כשזה עובד, זה מדבק ואני מקווה שזה יעבוד פה בישראל".
נגני התזמורת הקאמרית של הרצליה מנגנים בעמידה. איך זה קרה?
"רציתי לעשות את זה אחרת. למה לא? זה קשור לגאווה. אנשים מרגישים גאים יותר כשהם עומדים. כשאת שרה את ההמנון הלאומי את עומדת, כשאת מתחתנת את עומדת, כשאת מברכת מישהו שנכנס לחדר את עומדת. לעמוד זה כמו לומר: אני פה. אני עומדת, למה שהנגנים לא יעמדו? הרי אנחנו שווים. רוב הנגנים יעמדו, למעט נגני הצ'לו כמובן ונגנית נוספת שבהריון. אלה שעומדים נרגשים, העיניים שלהם נוצצות ואני חושבת שהם ייהנו מזה שסופסוף יראו אותם. כשרואים אותך, גם שומעים אותך".
מי היית מגדירה כמודל לחיקוי?
"אמא שלי והבת שלי. אבל אם מדברים על אנשים שאני מעריצה עמוקות את עבודתם אז ג'ניס ג'ופלין שהשפיעה עליי מאוד ולהקת 'Weavers' של פיט סיגר ורוני גילברט. ג'ופלין וגילברט היו שתי נשים שפשוט שברו את הגבולות. בשעה שנשים אחרות שרו יפה, ג'ופלין צרחה והשתגעה על הבמה, היא וגילברט לא פחדו להראות אקסטזה בפומבי ממש כמו ברנשטיין. בשבילי האנשים האלה אישרו שמותר לך להיות אתה בפומבי. אני לא חושבת שאני שונה על הבמה ומחוצה לה".
את עובדת הרבה מאוד עם בני נוער. איך גורמים לצעירים שמפחדים ממוזיקה קלאסית להתקרב?
"השאלה היא איך מתקרבים בכלל לאנשים צעירים, איך לגרום להם להתעניין לא רק בתחום המוזיקה הקלאסית אלא גם בתיאטרון, מחול, ספרות וחדשות. הפער בין הדורות מעמיק ואת זה צריך לתקן. הבעיה העיקרית היא חוסר מפחיד בהבנה עצמית ומודעות ומכאן היעדר כבוד עצמי. כשאתה לא מבין את העולם ולא מבין את עצמך, לא תבין את הסובבים אותך. יש הרבה דברים שזקוקים לתיקון בחייהם של אנשים צעירים עוד לפני שהגענו למוזיקה הקלאסית. זו כמובן הכללה, אני מדברת על רוב הילדים החיים בעולם - לא על הבת שלי, היא אמנם רק בת שבע אבל היא גדלה אצל אמא שאומרת לה: 'כל עוד את גרה תחת קורת הגג שלי יש שני דברים שתעשי מדי יום – לצחצח שיניים ולהתאמן בנגינה'. בעולם שלא מפסיק לנוע, מרגיע לדעת שיש דברים קבועים".
