פרשת שמות: בין יהודי לישראלי
פעמיים כשל החיבור ובאה גלות. האם בדורנו יתמזגו סוף-סוף יוסף ומשה, המעשי והרוחני?
אחרי כל-כך הרבה שנות חיים וגלות בפולניה, מרוקו, תימן, רומניה ועוד ועוד, נדמה לנו שאנחנו המצאנו את הזן הנדיר של ה"ישראלים". מברר שמהדורה הראשונה של הזן הזה חיה ונשמה מתחת לאותה שמש יוקדת ושמיים תכולים בארץ כנען של אז, מדינת ישראל של היום. הכוונה כמובן היא לשנים-עשר בניו של יעקב, האבות המייסדים של שנים-עשר השבטים אשר הרכיבו את האומה הישראלית.
ה"ישראלים" הובילה לצמיחת ה"יהודים". פרשת "שמות", הפותחת את החומש השני, מתארת את צאצאי הישראלים ההופכים לעבדים כנועים וצייתנים של פרעה. הם תמונת הראי של אבות אבותיהם הישראלים: הם מופנמים, הם מכירים בסמכות ומבינים היטב שיש להתחשב בה, הם מלוכדים כיוון שאחרת לא ניתן לשרוד במציאות הקשה, הם נסוגים לתוך עולם פנימי במקום שבו העולם החיצוני חסום.
סיכום מתומצת ביותר של אישיותן של תריסר הדמויות המופתיות והמורכבות הללו, עליהן קראנו בספר בראשית שהסתיים בשבוע שעבר, מגלה כי הן היו בעלות עוצמות רבות. הם היו עזי נפש (מבצע הקומנדו הנורא בשכם), עיקשים, ישירים מאוד (שנאתם הגלויה ליוסף); חייהם נעו בין שנאות קיומיות (יוסף, שכמעט ונרצח על-ידם) לבין ערבות הדדית קיצונית (ראובן, המבטיח שימית את שני בניו אם לא יחזיר את בנימין בנו הקטן בריא ושלם ממצרים); הם היו בעלי הערכה עצמית, שאיפות אדירות (חלומותיו של יוסף, קנאת האחים); הם היו יצריים, יזמים, בעלי עוצמה אישית אדירה וכוחות גדולים.
בסופו של דבר, האחווה המשפחתית התפוררה. יוסף נעלם והתגלה רק אחרי שנים רבות במצרים; יהודה פרש מאחיו והתחבר לאיש עסקים כנעני במקום מרוחק; ראובן עזב אכול רגשות אשם. העוצמות האדירות של האחים, לא רק שלא התמזגו - הן אף סתרו זו את זו, וזאת כיוון שהם היו חסרים מרכז רוחני עמוק ובעיקר משותף.
התפוררות בעלת אופי דומה תתרחש למהדורה השנייה של הישראלים, בשלהי תקופת בית המקדש הראשון. התפוררות
הפרשה הקודמת - ויחי
החיוב שבמחלה
הרב רפי פוירשטיין
יעקב הוא הראשון שידע להפוך את מחלתו הסופנית למקור בנייה ויצירה. על פי חז"ל, יעקב אבינו לא מת. זאת כיוון שרגעיו האחרונים היו כל כולם מכווני עתיד
לא דמויות כיהודה ויוסף, בעלי יכולת הנהגה מעשית מרשימה, הן מנהיגי העם בגלות הארוכה במצרים ובמדבר, אלא דווקא הדמות הרוחנית ביותר בהיסטוריה של העולם - משה. העם גם לא נושע ממצרים באמצעות לוחמים נועזים, אלא באמצעות ניסים על-טבעיים (עשר המכות, בקיעת ים סוף). ה"יהודים" צאצאי ה"ישראלים" פיתחו אישיות, שתהיה מסוגלת בעתיד לספוג את הקול האלוהי במעמד הר סיני בעת מתן התורה. הם העם שיבנה את נקודת המרכז הרוחנית. יכולת ההקשבה, הציות וההכרה בסמכות אנושית תתועל ליצירת הרגש הדתי וכוחות האמונה הפנימיים ובעלי העוצמה, המסירות והצייתנות המופנמת. הם יעמידו את האידיאל של המוסר במרכז הווייתם.
אך על ה"יהודים" יוצאי מצרים להיכנס לארץ ולהפוך שוב ל"ישראלים". האם יצליחו היהודים והישראלים להתמזג למבנה משוכלל של עם אחד, שבמרכזו היהודי, הרוחני, המוסרי והערכי ובהיקפו - הישראלי המעשי, הפעיל? התנ"ך מסתיים בכישלון צורב של חיבור זה - בגלות נוספת ובפירוק הקשר בין שני הרכיבים.
ואנו, חזרנו שוב לכאן, בפעם השלישית, לשמש היוקדת ולשמיים התכולים, ממרוקו, פולניה וכורדיסטן. שוב צומח כאן הזן ה"ישראלי". האם יידע הפעם לחבור אל המרכיב ה"יהודי"? האם יידע להשתית את הישראליות העוצמתית על היסוד המוסרי והאידיאליסטי? ומאידך, האם ידע ה"יהודי" הרוחני להתמזג ולהכיר בעוצמתם של ה"ישראלים החדשים"?
האם ידעו "יהודה" ו"יוסף", המנהיגים המעשיים של העם, לחבור לאיש המוסר והרוח "משה" - ולייצר מנהיגות ראויה?
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
