האורך האידיאלי של תקופת הרווקוּת
לא הייתי בטוח שאני הולך לגן העדן, אבל בהחלט קיוויתי. הייתי איש טוב, כיבדתי את הוריי, וגם כשצעקתי עליהם זה היה לטובתם. לא שיקרתי כמעט, ואם כבר, אז רק שקרים לבנים. היו לי רק שש מאהבות במהלך 40 שנות נישואים. ואז המלאך שאל אותי אם יש לי איזו הצעת ייעול לגבי החיים
כשנפטרתי הגעתי למסדרון צר. הלכתי עד שהמסדרון נגמר וראיתי שולחן, שמאחוריו ישב מלאך. מאחורי המלאך היו שתי דלתות בצבע חום בהיר ללא כתובת. הייתי בטוח שאלה הדלתות המובילות לגן העדן ולגיהינום.
"שלום", אמרתי ללא פחד. לא הייתי בטוח שאני הולך לגן העדן, אבל בהחלט קיוויתי. הייתי איש טוב, כיבדתי את הוריי, וגם כשצעקתי עליהם זה היה לטובתם. לא שיקרתי כמעט, ואם כבר, אז רק שקרים לבנים. היו לי רק שש מאהבות במהלך 40 שנות נישואים, וגם וידאתי שאשתי היקרה לא תדע ולא תיפגע. הייתי קבלן מצליח, ויחסית לאנשי עסקים אחרים גם הייתי הגון; לא הצליחו להרשיע אותי אפילו פעם אחת. אם אני לא אלך לגן העדן, אז מי כן?
"שלום לך", ענה. היו לו כנפיים ענקיות בצבע לבן, והוא נראה בדיוק כמו בציורים.
"זה המיון פה?" שאלתי.
"המיון? למה חשבת?"
"לא יודע, שתי הדלתות, ואתה יושב בסמכותיות כזו עם הכנפיים... אני מצטער על הטעות. לאן הגעתי?"
הוא חייך. "פה זה המדור לתלונות הציבור".
"אני לא מבין, רק נפטרתי לפני כמה רגעים. איזה תלונות?"
"המדור לתלונות הציבור הוא המקום הראשון אליו אתה מגיע, כי אנחנו רוצים שכל הזכרונות שלך מהעולם יהיו עדיין טריים. היינו רוצים לשמוע מה אהבת ומה היית רוצה שנשנה. אף פעם לא השתתפת בסקרים?"
"בטח השתתפתי", שיקרתי. תמיד הייתי סוגר להם את הדלת בפרצוף, אבל עכשיו היתה לי הרגשה שכדאי שאשתתף בסקר המלאכים. "אדון מלאך, אני אשמח לחוות את דעתי ולענות על כל שאלה שיש לך".
"אין לי שאלות מוגדרות. רק שאלה אחת פתוחה: מה דעתך על החיים?"
אני אהבתי את העולם, ואני חושב שבראתם אותו מצוין
"דעתי על החיים חיובית מאוד. אני אהבתי את העולם, ואני חושב שבראתם אותו מצוין. אתה אגב, השתתפת בבריאה?"
הוא הניד ראשו לשלילה והחיוך קצת ירד לו.
הרגשתי שאולי הוא נפגע ומיהרתי להוסיף: "תראה, זה לא העיקר, מי ברא או מי עושה סקרים. מה שחשוב זה שבאמת היה בעולם כל מה שצריך".
"אני מבין", הוא המהם, ושמתי לב שהוא לא רשם כלום וגם לא היה לו כלל עט או נייר. אבל מה אני מבין במלאכים, אולי הם מתייקים הכל בזיכרון או בכנפיים. "ויש איזו תלונה?" הוא הוסיף לשאול.
"תלונה?" נבהלתי.
"כן, יש איזו בעיה, או משהו שלדעתך פגום בחיים?"
"לא. מה פתאום פגום. הכל בסדר".
הוא הקשה: "כלום לא היית משנה? תחשוב טוב. אם היית יכול לשנות משהו בחיים, מה זה היה?"
האמת שהיה משהו שתמיד הפריע לי. זה עניין פשוט, ואני בטוח שהם יכולים לשנות את זה בקלות, בלי ליישר הרים או לייבש ימים. זה רק עניין של גיל. צבים חיים כמה מאות שנים, ודווקא אנשים חיים רק 70 או 80. זה נורא קצר! אנחנו רק מתלהבים מהילדוּת, וכבר היא נגמרת. אנחנו מתחילים לצאת עם בחורות יפות, וכבר צריך להתחתן ולטפל בילדים. אנחנו עובדים קשה, ולא מספיקים ליהנות מהכסף כי אנחנו זקנים מדי. מה, לא יכלו למתוח קצת את החיים?
אז עניתי לו בכנות: "אדון מלאך, אני מכבד מאוד את החיים, זו יצירה מופתית. אבל יש דבר אחד שאני ממליץ לכם בחום לשנות - האורך של החיים. תמיד הרגשתי שהשלבים בחיים מגיעים מהר מדי. למשל, שנות ה-20. לדעתי זה אחד השיאים שלכם, החופש, הקלות, והנשים עם הגוף המתוח. אני התחתנתי בגיל 30, ניסיתי למשוך כמה שאפשר, ואז בימים שלי, גיל 30 זה היה המקסימום שעוד יכולת למתוח. עדיין, עשר שנים של רווקות זה פשוט לא מספיק".
"אז כמה היית רוצה?" התעניין המלאך, "כמה שנים אתה חושב ששנות ה-20 צריכות להימשך?"
"זו שאלה מצוינת. אני חושב שהייתי יכול איזה 20-30 שנה לחיות בתור רווק צעיר".
"30? אתה בטוח שזה יספיק? דבר בחופשיות, חשוב שנדע מה המצב האידיאלי", אמר והחיוך הטוב שלו חזר.
הרגשתי על הגל: "טוב, אם לדבר ממש בחופשיות, אז אולי אפילו 50-60 שנה הייתי יכול לחיות כרווק. למה לא בעצם?"
"אין שום בעיה. אז אתה אומר ש-60 שנה יספיקו, כן?"
"תראה, אם אפשר אולי אפילו 70 שנה, אני חושב... אפילו קצת יותר, 80, או 90".
"אולי 100?" הוא מחייך שוב, ואני מרגיש בשמיים. ממש נחמד שהם רוצים להכניס שיפורים, וכולם למטה מפחדים מהמוות. שלא לדבר על אלה בשחור שכל היום מתפללים, מה הם יגידו כשיראו אותנו מזיינים 100 שנה כל לילה בחורה אחרת. עכשיו חזר לי הביטחון העצמי וחזרתי להיות שולי, הקבלן המצליח. "אתה יודע מה, יש לי רעיון ענק בשבילך, רוצה לשמוע?"
"כן, בטח", אמר.
"כשאמרת לי 100 שנות רווקוּת במקום עשר, ישר חשבתי, למה רק 100 שנות רווקות, אולי שכל החיים יהיו פי עשרה יותר ארוכים, וככה יהיה לנו זמן לחיות כמו בני אדם".
"אז אתה ממליץ להכפיל הכל בעשר, זה מה שאתה אומר?"
"כן, או שאתה יכול להסתכל על זה אחרת - רק להוסיף ספרת אפס לגיל. במקום 75 שנה נחיה 750, ונתחתן בגיל 300 במקום 30. וכמובן, בר מצווה, בגיל 130 במקום 13". לא לקחתי סיכונים עם הבר מצווה. הוא לא נראה מלאך דתי, אבל אי אפשר לדעת בוודאות, כי אולי רק כשהם למטה הם לבושים בשחור.
"אוקיי, הבנתי. רק להוסיף אפס. עוד משהו?"
"לא. כל יתר העולם מושלם", חייכתי במבוכה.
"תודה על ההמלצה ותכנס בבקשה בדלת מימין".
"אדון מלאך - אפשר לשאול לאן אני הולך?" אזרתי אומץ.
"בהחלט. אתה חוזר בחזרה לחיים שלך, אלה שהיו לך".
"לחיים שלי? אותו דבר שוב?"
"כמעט אותו דבר, רק עם הבדל קטן, אנחנו נוסיף לך עוד אפס. כמו שרצית", הוא חייך.
"אתם תעשו את זה בשבילי? וכבר הכנסת את כל השינויים למערכת? אתם לא צריכים לעבוד על ההגדרות והקונספציה?"
"הכל מסודר, שולי".
איך אני הראשון שנכנס לעולם עם האפס הנוסף
"תודה, אדון מלאך". הרגשתי התלהבות עצומה כשחשבתי על עצמי חוזר שוב לכבוש את עשרות הנשים, או שבעצם הפעם הן תהיינה מאות, כי הכל כפול עשר. איך אני הראשון שנכנס לעולם עם האפס הנוסף, זה כנראה סוג של גן עדן. עברה לי צמרמורת של עונג בגוף כשחשבתי על כך שאולי אני צדיק גדול ואפילו לא ידעתי. נראה שכולם רשעים בהסתר, סוטים כאילו.
כשהייתי כבר ליד הדלת הוא נזכר במשהו: "רק שאלה אחרונה, שולי. לאיזה גיל היית רוצה לחזור? או שאולי היית רוצה להתחיל מההתחלה?"
"מההתחלה? לא חושב". לא רציתי שוב להיות תינוק. "בין גיל 15 ל-22 נראה לי מצוין. תבחר אתה".
פתאום הוא מוציא מתחת לשולחן רולטה גדולה, כמו בשולחנות ההימורים בלאס וגאס, אבל יש עליה רק מספרים בין 15 ל-22. "תסובב!"
סובבתי, שכה יעזור לי האל, סובבתי, וכל נפשי הסתובבה וקפצה באושר כמו כדור הברזל הקטן. יצא 18, איזה גיל מדהים, בגיל הזה אין גבולות לכיף. "אז אני הולך עכשיו לגיל 18?"
"180. זוכר? מוסיפים לך אפס".
"כן, בטח. תודה על הכל, אדון מלאך. אתה ממש בסדר. אני יכול לרשום מכתב תודה בשבילך?"
"לא, אין צורך. רק תתקדם לדלת מימין, ושיהיו לך חיים ארוכים". הוא שוב מחייך, והפעם החיוך גדול, כי הוא בטח שמח על המעשה הטוב שהוא עשה בשביל הקבלן הצדיק.
פסעתי לדלת מימין ונכנסתי.
* * *
"שולי, תקום, שולי! שולי!" פתחתי את העיניים וראיתי את אמא. סובבתי את הראש ימינה וראיתי את הפוסטר של מרלין מונרו. הבטתי למעלה וראיתי תקרה מתקלפת, ומעליה, לא ראיתי, אבל ידעתי, יושב לו המלאך שלי, המלאך הטוב שנתן לי שוב את החיים, והפעם עם עוד אפס. זכרתי שאני בן 180 עכשיו ומצפה לי אושר עצום, איזה 200 שנות הוללות.
ואיפה הבנות? איפה הבנות ההן, שיתכוננו, כי שולי מגיע, הוא מגיע...
קפצתי מהמיטה בזינוק, שוב יש לי גוף של אתלט, ללא טיפה של שומן. נשקתי לאמי, שתדע כמה אני אוהב אותה, וגם שהמלאך המחייך, אם הוא מסתכל עכשיו, שיבין שגם אם הגעתי לגן העדן עדיין לא שכחתי את מצוות כיבוד אב ואם. אמא צחקה. "תתלבש, שולי, ארוחת הבוקר כבר על השולחן".
איזה כיף, ראש ללא צל של נשירה, ללא אצבע של קרחת
הבטתי במראה וחייכתי, איזה פנים יפות, מי תגיד לי לא? הכנסתי את האצבעות בתוך שפעת השערות הסבוכה, איזה כיף, ראש כזה ללא צל של נשירה, ללא אצבע של קרחת. אני אלך היום לחוף הים ואצוד לי מישהי חמודה, אחת עם שיער חום בהיר גולש, עם גוף פורח, בת 17 בערך, או במונחים של העולם הזה בת 170. ליקקתי את שפתיי, איזה יופי של עולם. ולחשוב שדורות רבים של אנשים ייהנו מעכשיו ממאות שנים של רווקות בזכותי. אני הוא ממציא האפס!
כשיצאתי מהחדר כולם כבר חיכו לי בסלון. אמא עמדה ליד השולחן במבט רציני, אבא שם את העיתון על הברכיים כשראה אותי, ואחותי הקטנה רוחמה עמדה ליד אמא עם דמעות בעיניים.
"מה קרה, רוחמה, למה את בוכה?"
היא לא ענתה, פרצה בבכי וברחה למטבח.
"רוחמה, מספיק, אל תקשי על אח שלך", נזף בה אבא, "זה סך הכל יום מאוד מיוחד, וכולנו צריכים לשמוח".
"מה מיוחד?" שאלתי את אמא.
אמא הביטה בי בעיניים טובות. "שולי, איך אתה אדיש כל כך הבוקר? אתה לא צריך להסתיר את ההתרגשות. אל תדאג, חמוד, אני אשלח לך לצבא חבילות עם דברים טובים, ואתה תראה ש-30 השנים האלה יעברו לך יותר מהר ממה שאתה חושב".
יש לך איזו תלונה?
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
