שיעור בזואולוגיה של האישה
דסמונד מוריס אולי מצהיר על עצמו כפמיניסט, אבל "האישה העירומה" אינו יותר מהתבוננות גברית בגופן הצעיר והמפתה של נשים. אבל היי, לפחות תוכלו להגיד שיש הוכחה מדעית לכך שגברים מעדיפים בלונדיניות
אם צריך לבחור סיבה אחת בלבד לקרוא את "האישה העירומה" של דסמונד מוריס, היא נמצאת כבר בפרק השני. כמו במשחק מקדים מספרי-עצות למתחילים, מוריס עובר על פני גופה של האישה מצפון לדרום ומתחיל בשיער. אם לא ידעתם עד כה מדוע גברים מעדיפים בלונדיניות, הנה ההסבר: שיער זהוב הוא רך ודק יותר. גם שיער הערווה. חמצון לא עוזר מפני שאינו משיג את אפקט הרכות החביב על גברים. ומדוע הצבע חביב? כי הוא מזוהה עם תכונות ואסטרטגיות חשובות להישרדות בתהליך האבולוציוני: בלונד מזוהה עם נעורים, אפילו עם ינקות – גופה של האישה עבר במהלך האבולוציה שינויים מפליגים שהפכו אותו לנאוטוני יותר. נאוטוני זה "בעל תכונות פיזיות ילדותיות". נאוטוני זה טוב להישרדות, וגם מסביר מדוע נשים נמוכות יותר מגברים, עגלגלות יותר, בעלות קולות גבוהים יותר ושעירות פחות. נאוטוני מסייע גם לזוגיות: "ככל שאישה מפגינה יותר איכויות גופניות של ילדה או תינוקת קטנה, כך היא תעורר תגובות הגנה חזקות יותר אצל בן זוגה".
דסמונד מוריס הוא תעשייה ענקית של איש אחד. מאז ההצלחה הכבירה של "הקוף העירום", כתב 38 ספרים, יצר המון תוכניות טלוויזיה וקישט אינספור שולחנות קפה בבתים בורגניים מהוגנים בתמונות עירום של אנשים ונשים שהתבונן בהם במשקפיים של זואולוג מקצועי וחוקר-תרבות חובב. המבט המיוחד הזה היה חידוש מרעיש בשנות השישים של המאה הקודמת, אז דרך כוכבו של מוריס, ומטבע הדברים קמו לו המוני חקיינים בתחום הפופולאריזציה של המדעים. ארבעה עשורים אחרי שהבנו שאנחנו קופים מדהימים וזה בסדר גמור, מוריס עדיין מוביל ביכולתו לאסוף פרטי טריוויה מרהיבים על אודות הגוף האנושי ולארגן אותם יפה.
מהספר הזה תצאו מצוידים בהיסטוריה קצרה של צביעת השיער, בתולדות האיפור במצרים (נשים עשירות יכלו לקנות אייליינר שהופק מביצי נמלים), בהבנה מדוע הורים ומורים נהגו למשוך באוזני ילדים סוררים – האוזן נחשבה למקום בו רובצת התבונה ומדי פעם יש להעיר אותה – וגם בשיטות העדכניות להרחבת נקודת הג'י (הזרקת קולגן. לא בטוח שזה עובד). עוד תגלו, ואולי לא תופתעו, שגברים נוטים יותר ליזום חיבוק של אגן הירכיים מאשר נשים, ששפת הידיים הנשית שונה מזו הגברית בשל העובדה שזווית המרפק של נשים גדולה יותר – תודו שתמיד רציתם לדעת זאת – ושלנקבות יש יותר בלוטות ריח מאשר לזכרים וכן, הריחות שהן מפיקות שונים.
המשולש, השפם, הלב ומשטח נחיתה
אבל ככל שפרטי הטריוויה הולכים ומתרבים, לשמחתם של סקרנים תאבי-דעת שעוד מעט ישכחו אותם, הולכות ומתבררות גם החולשות של הספר ושל נקודת המבט של מוריס. הוא אמנם מצהיר שהוא פמיניסט, ומיטיב להתלונן על חברות פטריארכליות שעיקמו, כופפו, הסתירו, הלבישו, הרחיקו והעלימו את גופה של האישה, וכדרכו יביא לכם דוגמאות של תנוכי אוזניים מבוקעים מתימן ומאפקירה, ראשים מגולחים לאות אבל, שדיים מוקטנים ומוגדלים בפרוצדורות כירורגיות, כפות רגליים שבורות של נשים סיניות. כל זה אולי ישכנע אתכם לצקצק בלשון כנגד אותם פטריארכים עבשים ומדכאים: מה לעשות שמוריס אינו רואה כיצד הוא עצמו, וגם הספר שלו, יונקים בדיוק מאותה מסורת מדכאת עצמה.
כי "האישה העירומה" איננו ספר על גוף האישה, אלא התבוננות מרוכזת של גבר בארכיטקטורה הפיזית של המיניות הנשית ובכמה מן הגילויים התרבותיים סביבה. הגוף עליו מדבר מוריס הוא גופן המפתה, המזמין-גברים של נשים צעירות. זהו גוף המוצג כאובייקט סטאטי, גוף שאינו עובר שינויים פלאיים ומרעישים ונותר בצחותו הזהובה והמדומיינת מתחילת הספר ועד סופו. הגוף הזה אינו סובייקט כשלעצמו, אלא לכל היותר מושא ישיר של המבט הגברי והנגיעה הגברית. זה הכל, וזאת חזות-הכל. אי אפשר שלא לתהות עד כמה הגישה הזאת והמבט הזה מושפעים מן הניסיון "להסביר" את הגוף הנשי במונחים אבולוציוניים, ועד כמה מדובר במניע פשוט של קידום מכירות הספר.
התובנות התרבותיות של מוריס נופלות באיכויותיהן מן ההבחנות הזואולוגיות שלו, ובאזורים קריטיים של גוף האישה הדברים ניכרים במיוחד. כשתגיעו לעמוד הבודד המוקדש לדגדגן, לא יהיה שם דיון רציני בהתעללות הידועה כ"מילת נשים". למרבה הצער, גם לא תמצאו בו הסברים פיזיולוגיים על האיבר החביב הזה, המצויד במוליכים עצביים רבים כל כך. לפרקטיקה של הסרת שיער הערווה, לעומת זאת, מוקדשים ארבעה עמודים שלמים. כולל שמות הקוד של סגנונות המריטה והגילוח: קו ביקיני, הסגנון הארופאי, המשולש, השפם, הלב, משטח נחיתה, פס פלייבוי, הסגנון הברזילאי וה"ספינקס", הקרוי גם "הוליווד".
ההתעמקות הזאת מחדדת את הבעיה של הספר: המבט הזואולוגי הוא גברי במובהק. לעתים קרובות הוא הופך למבט רכילותי-פורנוגרפי. כשתקראו על מגע בבטן, תיתקלו במשפטים כמו "בעל גאה יכול ללטף את בטנה ההרה של אשתו כדי להפגין את שמחתו ממצבה", אבל לא תמצאו שם אפילו התייחסות אחת לבטן הזאת מנקודת מבטה של אישה. למאוכזבות ולמי שרוצות לדעת יותר על גופן גם כשאינו נתון תחת עדשה גברית, יש לפחות ספר נפלא אחד וחוויה מתקנת: "האישה – גיאוגרפיה אינטימית" של נטלי אנג'ייר. גם ספרה של אנג'ייר היה רב מכר, אבל דסמונד מוריס, מה לעשות מכר יותר.
"האישה העירומה", דסמונד מוריס, מודן, 267 עמ'
