המפצחת

נפתח בקביעה מפוקפקת: טינה פיי היא האישה הכי מצחיקה בעולם. שזה כמו להגיד שהשמש היא הדבר הכי לוהט בשמיים. ויהודה לוי הוא השחקן המוצלח מכל דוגמני פוקס. והירח הוא החפץ הגדול ביותר שסובב את הארץ. ושר הרווחה הבא יהיה הטוב ביותר זה שנים. מדהים כמה קל להיות מספר אחת כשאין לך תחרות.

הנשים המצחיקות נעלמו. בישראל עוד אפשר להתבלבל מול "גומרות הולכות", עדי אשכנזי, קרן מור, אורנה בנאי ועלמה זק, אבל זה סתם איחור אופנתי־מסורתי במעקב אחר הטרנד העולמי. כי בעולם, שזה שם אחר לאמריקה, שנות ה־90 הגירל־פאווריות היו בעצם תור הזהב של מצחיקניות המסך הקטן. דעיכתו – שהתחילה בתחילת המילניום - הגיעה השנה לשיאה.

שורו, הביטו והתבאסו: ג'וליה לואיס־דרייפוס לקחה את פרס האמי לשחקנית הטובה ביותר בסיטקום עבור "כריסטין הישנה". מולה התחרו ארבע שחקניות שהסדרות בכיכובן הסתיימו (ביניהן דברה מסינג מ"ויל וגרייס" וליסה קודרו עם "הקאמבק" המצוינת). כמה חודשים לפני כן זכתה מרי לואיז־פארקר בפרס גלובוס הזהב לשחקנית הקומית הטובה ביותר, על תפקידה המושלם ב"העשב של השכן". ארבע המועמדות האחרות היו הנואשות מוויסטרייה־ליין. אף אחת מהחמש אינה קומיקאית טבעית. שתי הזוכות באמי ובגלובוס הזהב הגיעו מקומדיות חדשות, מהיחידות שהציבו נשים במרכזן בעונת השידורים הקודמת. טינה פיי פשוט פרצה לזירה ריקה וניצחה בנוק־אאוט טכני.

"אם את רוצה להצחיק את הקהל, תלבישי גבר כמו ליידי זקנה ותדחפי אותו במדרגות. אם את רוצה להצחיק כותבי קומדיה, תדחפי ליידי זקנה אמיתית במדרגות" (טינה פיי חושפת סודות מקצועיים)

פיי נולדה לפני 36 שנים באיזה חור פרברי בפנסילבניה. בטרם מלאו לה 30 היא כבר מונתה לכותבת הראשית של "סאטרדיי נייט לייב", האישה הראשונה שזכתה בתפקיד בתולדות תוכנית המערכונים הוותיקה.

מאז היא מגדירה את עצמה קודם כל כתסריטאית. לא שזה הפריע לה להפוך גם לכוכבת הכי גדולה בקאסט של SNL, או להשתלט במשך חמש שנים על פינת ה"ויקאנד אפדייט" הנחשקת (זאת שסידרה לאיל קיציס את הקריירה), או לכבוש את מסכי הקולנוע עם התסריט ל"ילדות רעות" (שהיה מבוסס במידה מסוימת על חוויותיה בתיכון וכמעט הפך את לינדזי לוהן לתופעה לגיטימית).

באוקטובר האחרון עלה בארה"ב 30Rock, הסיטקום שהיא כותבת ומפיקה וגם מגלמת בו את התפקיד הראשי. הוא מז'אנר הסיטקומים החדשים – מתרחש מאחורי הקלעים של תוכנית מערכונים מצליחה, שפיי היא התסריטאית הראשית שלה. הביקורות היו נלהבות למדי, הרייטינג הרבה פחות. אבל טינה פיי רק מתחממת. תכף נחזור אליה.

עולם הקומדיה, כמו כל העולם, הוא עולם של גברים. אריק ברסלר, פסיכולוג מאוניברסיטת מקמאסטר בקנדה, משוכנע שהוא יודע למה. בספטמבר 2005 הוא פירסם תוצאות של מחקר שאיים לאשר את כל הסטריאוטיפים: לטענתו, בנות המין המהמם רואות בחוש הומור תכונה שמחפה על חולשות ופגמים בבני זוגן. גברים לא. כי כשנשים אומרות שהן מחפשות בן זוג עם חוש הומור, הן מתכוונות למישהו שיצחיק אותן. כשגברים אומרים אותו דבר הם מתכוונים למישהי שתצחק מהשטויות שלהם ומבדיחות הפלוצים של אדם סנדלר.

כמה חודשים לפני כן פורסם בגרמניה מחקר שטוען כי עוצמת הצחוק של אישה במפגש ראשוני עם גבר מעידה על רמת העניין שלה בו. בשנה האחרונה התדרדרה האקדמיה עד כדי השערה שהצחקוק הנשי המפורסם התפתח אבולוציונית כאיתות סקסואלי. מאמרים שלמים נכתבו על כך שזכרים משתמשים בקומדיה כדי להתחרות זה בזה על עמדת האלפא. זאת גם הסיבה שהם חשים מאוימים לצד נשים עם חוש קומי מושחז, שמסוגלות לסרס אותם בלשונן המשוננת. אאוץ'.

זה התחיל, כנראה, כשחווה הצביעה על השמוק הראשון ונקרעה. אחר כך צחקה מיכל לדוד ובכלל נהיה בלגן. כך או כך, המיתוס עתיק: מצחיקה זה לא סקסי. דורות של צופות טלוויזיה פעורות עיניים למדו שאפשר לצחוק מהבדיחות של לוסיל בול, מרי טיילר מור וג'ואן ריברס, אבל אי אפשר להתחתן איתן. גם סטנדאפיסטיות מדור הביניים כמו גילדה רדנר, קרול ברנט, רוזאן בר, וופי גולדברג, טרייסי אולמן ואלן דג'נרס לא בדיוק הציתו את היצרים. קטעים איתכן, תישארו. בעיקר עם הבגדים.

הקולנוע ההוליוודי מצא פתרון יצירתי: ז'אנר הקומדיה הרומנטית איפשר ליהוק של יפהפיות מחומצנות עם כישורים קומיים מינימליסטיים - ממרילין מונרו דרך אומה תורמן ועד קירסטן דאנסט, שסימנו את סדרי העדיפויות הברורים: קודם כל הסקס־אפיל, אחר כך נראה. כך השתלטה מג ריאן על האקרנים בניינטיז עם זיוף אורגזמה אחד. את שוברי הקופות שנתפרו בעשור האחרון סביב סטנדאפיסטיות מבריקות אפשר לספור גם על יד נטולת אצבעות אחת (אם כי מדובר בתרגיל זן שלא מומלץ לנסות בבית).

מה שיפה בטינה פיי זה שהיא דופקת את כל הקונספט. הטלוויזיה האמריקאית מתאמצת כבר יותר מעשור לשכפל את הנוסחה ההוליוודית. הכוכבות של "סקס והעיר הגדולה", "חברים" ו"עקרות בית נואשות" הן לא קומיקאיות טבעיות מבריקות (למעט ליסה קודרו), אלא שחקניות מוכשרות שעברו את האודישן ואת הפיילוט וקיבלו טקסטים טובים. ביקום כזה לא אמור להיות מקום לבחורה מצחיקה וממושקפת מפנסילבניה שכותבת לעצמה מונולוגים סאטיריים שנונים. בטח שלא בפריים־טיים. אבל הנה היא. מפתיע מכך - ככל שהתמשכה הקדנציה שלה ב־SNL, כך רבו הקולות הגבריים שנשבעו שהיא סקסית בטירוף, וזאת למרות שאינה בלונדינית משופצת ודו־מפלסית עם ג'נטים מגנזיום.

המגזין "מקסים" דירג אותה ב־2002 במקום ה־80 ברשימת מאה הסלבריטאיות הסקסיות המסורתית שלו. לצד הטקסט הופיעה תמונה שלה, חושפנית למדי. המדיה האמריקאית נדהמה. גם פיי נדהמה. היה מדובר, לטענתה, בצילום שנעשה עבור המגזין "רולינג סטון" והועבר לידיהם הדביקות של עורכי מגזין החרמנים ללא ידיעתה. מאז הקפידה לעקוץ את "מקסים" במערכוני ה"ויקאנד אפדייט". בשנה שעברה הגיב המגזין בקלאסיקה של אגו גברי פגוע ושילב את פיי ברשימת "10 נשים בטלוויזיה שלא היינו עושים". אכן מקסים.

"יודעים למי יש וגינה ממש קטנה? לברבי. ואני לא מתכוונת לקלאוס ברבי, הפושע הנאצי הידוע לשמצה" (שרה סילברמן מדגימה למה היא אף פעם לא תהיה טינה פיי)

30Rock, הסיטקום החדש של פיי (שיעלה אצלנו בלוויין מתישהו ב־2007), מתרחש מאחורי הקלעים של סדרת מערכונים בשם "דה גירלי שואו". מדובר בעקיצה ארסית שלה על חשבון תוכניות סקץ'־קומדי שוביניסטיות בכיכובן של נשים, המנציחות את המבע הגברי המחפיץ (או מה שזה לא יהיה שמיה דגן עושה). אלק בולדווין נותן שם את תפקיד חייו בתור הבוס הדביל מאן.בי.סי, שהגיע היישר מפיקוד על מחלקת התנורים בתאגיד ג'נרל אלקטריקס החולש על הרשת. ג'יין קרקובסקי הזכורה לטובה מ"אלי מקביל" רק הולכת ומשתבחת. התוצאה היא אחת מהקומדיות הטלוויזיונית האלגנטיות של העת האחרונה.

האלגנטיות המתוחכמת הזאת היא סוד ההצלחה של פיי. היא מסוגלת לכתוב סאטירה צולפנית ולבעוט בפרות קדושות לפחות כמו שרה סילברמן, אך היא עוטפת את הרעל בתחרה של תמימות קלולסית מופתעת, כאילו יצאה הרגע מהקולג' אל העולם הגדול והמופלא. היא חומקת ממלכודות השנאה העצמית הפוסט־פמיניסטית, מתדרדרת לוולגריות רק לעיתים רחוקות ובעיקר על חשבון פאריס הילטון, מרחפת גבוה מעל השוביניזם המובנה של הסיטקום המשפחתי, ודופקת סלאלום מרשים בין המכשולים הניצבים בדרכה של קומיקאית אל ליבה השמנוני של האומה האמריקאית.

כששואלים אותה לגבי מקורות ההשראה שלה, טינה פיי מצביעה בדרך כלל על הצד השני של האוקיינוס. הטלוויזיה הבריטית אוחזת במסורת מפוארת למדי של הומור סאטירי נשי, כזה שלא משחק ב"למי יש יותר גדול" עם דאחקות הטסטוסטרון. אולי ככה זה כשרוב הגברים חיים על דיאטה של בירה־פיש־אנד־צ'יפס ונראים כמו שיבוט של הנסיך צ'ארלס.

הדוגמאות היותר מוכרות לסאטירה נשית מדויקת הן קוני בות (ששיחקה באופן קבוע ב"מונטי פייתון" והיתה שותפה ליצירת "המלון של פולטי"), דון פרנץ' וג'ניפר סונדרס מ"פרנץ' וסונדרס" (האחרונה המשיכה משם ל"אבסלוטלי פאביולס" המיתולוגית), ובנות "סמאק דה פוני" (שאף כתבו את מרבית מערכוניהן, בניגוד לתרגום הקלוקל של "גומרות הולכות"). הן הוכיחו, כל אחת בתורה, שנשות הקומדיה יכולות להיות חזקות ופרועות ומוטרפות ממש כמו הבנים. עבור קומיקאיות אמריקאיות שגדלו תחת משטר האימה של קלייר האקסטבל הן היו האור שבקצה המנהרה.