היבריס עכשיו

הגורם העיקרי לנפילתו של הגיבור במיתולוגיה היוונית היה ההיבריס, מצב נפשי שבמונחים עכשוויים ניתן לכנותו בשם "אי הכרה במגבלות הכוח". ההיבריס גרם לגיבורים המיתולוגים לצאת כנגד שני עקרונות שכבר היוונים הקדמונים הכירו בחשיבותם: סיפרוסין, הלא הוא עקרון הכרת המגבלות העצמיות, ו-אידוס, קבלת סדרי בראשית. הגיבור הלוקה בהיבריס העלה את חמתה של האלה נמסיס, והיא הייתה גורמת למפלתו, לרוב דרך הבאתו לידי הרס עצמי. מיתולוגיה יוונית עתיקה או סיפורו של פוליטיקאי ישראלי אופייני?

סיפורי היבריס לא חסרים בפוליטיקה ובמדינאות שלנו. כזה היה הניסיון להמשיל בלבנון משטר ידידותי הנשען על כידוני ישראל, וכזו הייתה המחשבה לשנות סדרי בראשית וליצור מזרח תיכון חדש יש מאין.

גם הניסיון לבצע מהפכת אליטות, ולרמוס את שדרת הפרקליטות, המשטרה, התקשורת והאקדמיה, לוקה בהיבריס. מדינת ישראל ניצבת על יסודות נורמטיביים ורעיוניים אשר אסור, ולא ניתן, לפגוע בהם. מעבר לכך, היה זה סימפטום לאי-הכרת מגבלות הכוח, שהרי הממסד והאליטות מושרשים יותר מכל ראש ממשלה.

מהפכות במחי-יד

ההיבריס העכשווי הוא הניסיון להביא לשלום עם הפלסטינים, סוריה ולבנון – ולמעשה לסיים את הסכסוך בן מאה השנים – במחי ועידת פסגה אחת או שתיים. ממשל רבין הרי התדיין במשך ארבע שנים עם אסד על עסקה של "נסיגה מלאה תמורת שלום מלא", וזו נדחתה על ידי הסורים בשל חוסר בשלות פנימית. מדוע שהצעה זו תתקבל רק בזכות ועידת פסגה אחת נוספת? כך גם מסתבר כי הנסיגה מדרום לבנון לא הביאה כלאחר יד לביטול המוטיבציה של החיזבאללה לתקוף את ישראל, אלא אולי אף תרמה להסלמת הקו הפלסטיני, אשר נותר גם הוא בוסר – לוחמני ובלתי מתפשר. ואכן, המחשבה כי ראש ממשלה ישראלי יוכל באמצעות סדרה מהירה של מהלכים לשנות את פני המזרח התיכון מהווה יציאה ברורה נגד עקרונות הסיפרוסין (שהוא, כאמור, עקרון הכרת המגבלות העצמיות) והאידוס (קבלת סדרי בראשית).

בדומה, גם הניסיון להעביר רפורמה רחבת-היקף במס הכנסה – אשר לכל אחד ממרכיביה קמים מתנגדים רבים – לוקה במידה רבה של היבריס. סיכויי הצלחה גבוהים בהרבה יש לרפורמה מתגלגלת, המתקדמת עקב בצד אגודל, תוך גיוס קואליציה עניינית לכל אחד ממרכיביה. לא שונה בהרבה היא המחשבה ליצור מהפכה חילונית במחי-יד, תוך התעלמות מיובל של היסטוריה ותן-וקח בין חילונים ודתיים.

דברים דומים ניתן לומר גם על הניסיונות של ראשי הממשלה האחרונים למשול ללא גיבוי פוליטי ופרלמנטרי ראוי. בין אם מדובר בהעברת הסכם מהחשובים בתולדות ישראל על חוד המיצובישי של אלכס גולדפרב; בין כשמדובר בראש ממשלה השקוע עד צוואר בקרבות כנגד בכירי שותפיו: שרי החוץ, הביטחון והאוצר; ובין כשמדובר ביציאה למשא ומתן בקמפ-דיוויד תוך הישענות על מיעוט פרלמנטרי מתכווץ. בכלל, ניתן לציין שכל ראשי ממשלתנו בעשור האחרון עסקו יותר בהרחבת אוסף אויביהם הפוליטים מאשר ביצירת קואליציות של תמיכה.

זעמה של נמסיס

ולכן, שלא במפתיע, פוקדת האלה הוותיקה נמסיס את משכן ראש הממשלה בתדירות הולכת וגוברת, ומביאה למפלת דייריו על דרך ההרס העצמי.

חשובה יותר מהבחירה בראש ממשלה ניצי או יוני, היא העובדה כי על ישראל לבחור בראש ממשלה המכיר במגבלות כוחו, ולא בכזה השואף לעצב את המציאות בדמותו, ומיד. לכן, מחויב ראש הממשלה במידה רבה של ענווה, ועליו להציב לעצמו ולמדינה יעדים צנועים וברי-השגה.

היעדים השאפתניים – הן של הימין והן של השמאל – לא יושגו ממילא, ורק יביאו למפלתו של זה השואף להם ולפגיעה במדינה. יעדים שאפתניים גם אינם זוכים לתמיכה פרלמנטרית ואלקטורלית. שמיר הרי הודח על ידי הציבור משום שנתפס כעיקש וכסרבן, בעוד שפרס לא נבחר משום שנתפס כמי שנחפז לוותר. הצבת יעדים צנועים וברי-השגה, לעברם נעה ישראל בזהירות ותוך יצירת קואליציות פנימיות, היא ככל הנראה הדרך היחידה בה ניתן לחמוק מזעמה של האלה נמסיס ולקדם את המדיניות.

עו"ד רון טירה, מחבר הספר "עיצוב מדיניות ישראל כלפי סוריה"