שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    נווד, נווט, רוכב, לוחם
    רותם שני נולד במדבר, ובגיל 32 נקבר בו. בזמן הקצר הזה הוא הספיק להפוך מפרא אדם למפקד נערץ, מילד שהשתולל על אופנועים לגבר שלימד לוחמי סיירת איך נוהגים. במלאות חמש שנים למותו, אלי פנגס מספר על חייל שהיה אגדה בחייו

    הרמת הגלגל הקדמי של האופנוע — מה שנקרא "ווילי" — היא אחד הטריקים הכי נפוצים בקרב רוכבים שיודעים מה לעשות עם הידית של הגז. וזה די מפתיע, כי מי שרוצה לרכב על הגלגל האחורי צריך להיות מספיק דפוק כדי לנסות להפוך את האופנוע לאחור, ומספיק חכם ומיומן כדי לעצור אותו רגע לפני שזה קורה. ואז, אם רוצים גם לצבור מרחק על גלגל אחד, צריך לשמור את הכלי בנקודת שיווי המשקל. בנקודה הזאת, כשהאופנוע כמעט זקוף, הוא רגיש מאוד לגז, לא תמיד שומר כיוון ומושפע מאוד מרוחות צד. במילים אחרות, ממש לא מומלץ לנסות את התרגיל הזה במקום שמועד למשבים פתאומיים. למשל גשר.

     

    מפעל הפוספטים בבקעת צין נחנך בשנת 1977. כדי לחסוך בעלויות שינוע, היזמים החליטו לממן קו רכבת שיגיע ממפעל הפוספטים באורון (על תוואי שלפי תוכנית המתאר, היה אמור בסופו של דבר להביא את המסילה עד אילת). אבל כדי שהרכבת תגיע מאורון לצין היא היתה צריכה לעבור בדרך את נחל צין, ואדי ענק שמנקז את כל אזור שדה בוקר אל עמק הערבה. מעל המכשול הטבעי הזה נבנה גשר ענק, באורך 200 מטר, שמתנשא לגובה 50 מטר מעל הערוץ — גשר הרכבת הארוך ביותר בישראל. אם ראיתם פעם את המפלצת הזאת, אתם יודעים שלמעט מעקה נמוך ורצועת בטון של חצי מטר — שעליה אמורים להלך בזהירות אנשי תחזוקה בלבד — אין שם כלום. למעשה, הגשר הוא בדיוק ברוחב של רכבת. אבל יום אחד, בסוף שנות ה־80, אופנוען יחף ובלי קסדה דפק ווילי עם KTM600 על רצועת הבטון הצרה שלצד הפסים, ונסע על גלגל אחד לאורך כל הגשר.

     


    מסתובב לבד בג'יפ עם נשק, ציוד ומכשיר קשר (צילום: מתוך הספר "רותם")

     

    לרוכב הזה קראו רותם שני, והוא הפך לאגדה בחייו — כרוכב, כאדם, ובסופו של דבר כחייל. ילד פרא שגדל במדבר, הפך לחלק ממערכת צבאית שלא ידעה בדיוק איך לאכול אותו, אבל הצליח להפוך בתוכה לנכס ברמה לאומית. את הסיפור שלו קשה לספר ככה סתם, כי הוא מורכב ממיליון עלילות־משנה, שרובן כוללות פרטים מסווגים. אבל במלאות חמש שנים למותו, נדמה שהגיע הזמן לנסות.

     

    ילד, של מי אתה

    רותם נולד בשנה האחרונה של הסיקסטיז, בקיבוץ עברון, ובגיל שבע עבר עם הוריו לעין־יהב. כבר בילדותו היה ברור שמסגרות הן לא בדיוק הסביבה הטבעית שלו: בית הספר, למשל, אף פעם לא עניין אותו יותר מדי. הוא העדיף להסתובב יחף בערבה, לרכב על טוסטוס ולתפוס נחשים בידיים חשופות, בלי לדעת אם הם ארסיים או לא. ילד מדבר בכל רמ"ח איבריו, שהתגלה כנווט מלידה, כרוכב וכנהג בחסד — וכבעל חוש טכני פנומנלי. כל מי שראה אותו מתעסק עם קרביים של אופנוע או מכונית התקשה להבין את ההתמצאות המכנית ואת כושר האלתור שלו, שהדרך היחידה לתאר אותו היא "בלתי נלאה". איפה שאחרים צריכים ספר הדרכה או איש מקצוע, הוא הסתדר לבד. זה נראה כמו משהו שבא לו טבעי.

     

    אחרי ניסיון די כושל לחזור ללימודים בעברון — כנראה הערבה היתה פשוט מגניבה מדי — הוא חזר לעין־יהב והעביר את השנתיים האחרונות של התיכון ב"חופשה מהלימודים". שנה אחת מתוכה הוא בילה בהדרכת טיולי גמלים באזור אילת. שם הוא למד לחיות ימים שלמים בשטח, לבשל את מה שאפשר ממה שיש, כשקבוצות של מטיילים תלויות לגמרי בחושים הבריאים שלו.

     

    רותם תמיד עשה מה שרצה, בלי להתחשבן על כלום ועם אף אחד. אבל היה בו משהו שגרם לכולם לסמוך עליו, גם כשהוא עשה שטויות. למשל אבא שלו, שצילם אותו בזמן הווילי המטורלל שלו על גשר צין, ואחר כך אמר שזה לא בשליטתו, אז לפחות שיישארו תמונות למזכרת. כשהגיע לגיל גיוס, השאלה שעמדה באוויר היתה מה הצבא יראה בו: פרחח שאין לו מה לחפש במסגרת הצה"לית, או מישהו שבסך הכל צריך ללמוד איך לנתב את היכולות הייחודיות שלו.

     

    עם או בלי התאמה למסגרת, רותם התגייס בסופו של דבר ועשה טירונות בסיירת גבעתי. הוא היה חייל אינדיבידואליסט ובלגניסט, שחרג לא פעם ממעטפת השירות המקובלת. אבל הוא הצליח להתחבר עם המפקדים שלו, והם סלחו לו כמעט על הכל. תוך כדי, הם גם למדו להשתמש בכישורים שלו במקומות שבהם היו נחוצים.

     

    מתישהו במהלך השירות, הסיירת יצאה למארבים במשלט הר חריף. שם פגש רותם פרצוף מוכר מתקופת טיולי הגמלים באילת: מח"ט בדואי שנחשב לאחד הגששים הטובים בצה"ל. המפגש המחודש הזה הביא לשינוי מהותי באופי השירות הצבאי שלו — שינוי שבעקבותיו אפשר לשמוע עד היום את שמו מוזכר בצמרת הצבא וביחידות המובחרות.

     

    חיבור מיוחד נוצר בין הטוראי מהערבה לאלוף המשנה הבדואי. רותם יצא מסיירת גבעתי ועבר לשרת תחת המח"ט־גשש, שיצא איתו לשטח ולימד אותו את כל סודות המקצוע: ההתמצאות בשטח, נתוני הגזרה, ההישרדות במדבר. תוך זמן קצר, רותם הרגיש בגבול המערבי כמו בבית. הוא שכב מוסווה במארבים לגנבים ולמבריחים במשך ימים, לבד, לא מתחשב בשעות או בתנאי מזג האוויר. במקרים רבים זה הספיק כדי להפתיע את מי שעסק בפעילות לא חוקית באזור. זאת היתה התקופה שבה הפך ליחידה של חייל אחד: מסתובב לבד בג'יפ עם נשק, ציוד ומכשיר קשר. בוחן את מגבלות הרכב, מהנדס פתרונות לאתגרי עבירות בלתי אפשריים, נתקע בשטח בחושך, מאלתר, מתקן וממשיך. לבד.

     

    יום אחד הגיע אלוף הפיקוד דאז לסיור באזור, וחיילי המילואים שישבו שם התלוננו בפניו שכל המאמצים שלהם לא עוצרים את המבריחים ואת גנבי הנשק והציוד, שהסתובבו בשטחי האש. רק ההוא שמסתובב לבד על הג'יפ, הם סיפרו, מצליח לעשות את העבודה של כולם. אחרי אותה שיחה, אלוף הפיקוד דרש לראות את החייל. הוא פגש אותו לבוש בבגדי עבודה מטונפים, מרוח בגריז ומסריח מכמה ימים בשטח ללא מקלחת. רותם, בלי מדים, הצדיע. האלוף החליף איתו כמה מילים, יצא איתו לסיור, ואחריו הקצה לו כלי רכב וכוח אדם לצורך הקמת סיירת שתפעל באזור. רותם שני אולי לא התאים למסגרת, אבל הוא דאג שהיא תתאים את עצמה אליו.

     

    כמו חול ברוח

    אחרי שקיבל מהאלוף את ברכת הדרך, רותם התחיל לאסוף אנשים וללמד אותם את העבודה. הם התמקמו בפינה נטושה של בסיס קבע דרומי, התאימו את כלי הרכב לדרישות שהכתיב ניסיונו העשיר של רותם, התחילו לעבוד, והביאו תוצאות שפגעו קשה בעסקי ההברחות בערבה. לאט לאט העסק גדל והתפתח: הפינה הנטושה בבסיס התרחבה, שופצה ושופצרה. בשלישות לא ידעו איך להתמודד עם הפלגה החדשה שהתחילה לשאוב אליה חיילים, וכששליש הפיקוד הצליח לתפוס סופסוף את רותם, הוא בישר לו שהשירות הסדיר שלו כבר נגמר ושאולי יהיה נבון מצידו לחתום קבע. הוא חתם.

     

    רותם המשיך לפקד על היחידה שלו במשך יותר משנה, בלי לעבור קורס קצינים. מתגייסים חדשים ששמעו מה קורה התחילו לבדוק איך מצטרפים ליחידת הסיור של האגדה מהערבה. לא הכל הלך שם בדיוק לפי הנהלים, אבל היחידה הקטנה הזאת עשתה את העבודה מצוין — והמפקד שלה התחיל להבין שההתמחות בנהיגה מבצעית היא נכס לא רק בגבול המערבי, אלא בכל יחידה לוחמת. אבל יעברו כמה שנים עד שהתובנה הזאת תהפוך למציאות בשטח.

     

    אחרי שהשתחרר מהצבא בילה רותם שנה בקניה, שם עבד בחווה לגידול שתילי ורדים ואחריה בחוות תנינים. כשנגמר לו מקניה הוא לקח את החברה שלו, חבר טוב ולנדרובר דיפנדר לטיול באתיופיה ואריתריאה. אם כי לפחות לגבי אריתריאה של תחילת שנות ה־90, "טיול" הוא הגדרה קצת מטעה.

     

    המדינה הקטנה מקרן אפריקה, צפונית לאתיופיה, עברה 30 שנה של מלחמה. היא התחילה ב־1962, כשקיסר אתיופיה סיפח את אריתריאה וארגוני ההתנגדות במדינה יצאו להילחם בשלטון הזר. אתיופיה מצידה קיבלה סיוע מקובה ומברית המועצות (בין היתר היה מדובר בכלי רכב וציוד צבאי, שתכף נגיע אליו), אבל זה לא עזר לה: בתחילת שנות ה־90, אחרי שלושה עשורים של דם, המורדים הצליחו להכריע את האתיופים. במאי 1993 הכיר האו"ם באריתריאה כחברה מן המניין בארגון. זמן קצר אחר כך הגיעו רותם וחבריו אל מה שהיה אזור הקרבות במדינה.

     

    לא שהיום קל להסתובב באריתריאה, אבל אז זה היה על גבול הטירוף: לפני עידן האינטרנט בכל חור, בלי מידע עדכני על המדינה העלומה והמופרעת הזאת ובלי ג'י.פי.אס שיגיד לך איפה לעזאזל אתה נמצא. אבל מה שהיה מבריח כל אחד אחר, היה אזור מחיה טבעי לרותם שני.

     

    בשטח היו פזורים פגרים של ציוד צבאי סובייטי, נבלות מכניות שהשתמרו טוב במזג האוויר החם והיבש. רותם, שכל המנועים האלה גירו את החוש הטכני שלו, עצר את הדיפנדר והתחיל להתעסק עם גווייה של רק"מ. אחרי חפירה קצרה בקרביים של כלי שלא ראה מימיו, הוא הצליח להתניע אותו וגם לעשות עליו סיבוב.

     

    בשלב הזה של הטיול התברר שהקפיצים של הדיפנדר גמורים, ורותם הסתער על השטח בחיפוש אחר חלפים. הוא לקח תרומת איברים מהכלים הרוסיים, אלתר מפוח מעל מדורה, ואז חתך וכיווץ והתקין את הקפיצים הרוסיים על הלנד־רובר הבריטי. כשניתוח השדה הסתיים, הרכב עבד כמו חדש.

     

    זה היה רותם הפרא במיטבו, איש השטח שמרגיש הכי טוב כשהוא רחוק מהציוויליזציה, ממסגרות, מכללים. אבל מתברר שלילד מהמדבר היו גם צדדים פחות פרועים.

     

    גברים אמיתיים

    זמן קצר אחרי שחזר לארץ, רותם הצטרף שוב לצבא הקבע. עכשיו הוא התפנה סופסוף ליישם את הרעיון שהתגבש אצלו לפני הטיול: להפוך את הנהיגה המבצעית מנחלתה של יחידה קטנה אחת לחלק מארגז הכלים של כל יחידה מבצעית. בשלב הזה הוא כבר נגמל מבגדי העבודה המג'ויפים, לבש מדים, למד לעבוד במחשב והתחיל להתעניין במכשיר חדש שאומר לך איפה אתה ולאן לנסוע. אתם מכירים את זה בתור ג'י.פי.אס, אבל יש כמה אנשים בארץ שעדיין מכנים אותו "רותם קטן".

     

    הרעיון של רותם תפס תאוצה. מתוך הגריז והג'יפה, הוא הקים יחידה צעירה שכוללת פלגת הדרכה ופלגה מבצעית, וקשה להגזים בתרומתה לתפקוד היחידות המובחרות של צה"ל בשנים האחרונות. בלי להיכנס לפרטים, כי אי אפשר להיכנס אליהם, מספיק לומר שהנהיגה המבצעית על כל היבטיה — ניווט, חילוץ, מילוט — הפכה בזכות רותם שני למקצוע צבאי בפני עצמו. כמעט כל סיירת שאתם מכירים, וגם כאלה שאתם לא, עברה (או עוברת ממש עכשיו) הדרכה ביחידה שהוא הקים מאבק המדבר.

     

    ע' הוא המפקד הנוכחי של היחידה הזאת, שאפילו את שמה אי אפשר לחשוף כאן. נפגשתי איתו ביום שישי אחד בזמן שקיעה, כשהתחיל להיות ממש קר בתל חדיד — המרפסת הטבעית הכי יפה שצופה על גוש דן. קבענו להיפגש דווקא שם, כי באזור תל חדיד נערכות מדי פעם סדרות האימונים של היחידה. יחד איתנו היה שם ג', מילואימניק ביחידה של רותם. שניהם, באופן מתבקש מאנשים שקשורים לרותם שני, אנשי שטח ו־4x4.

     


    מעולם לא חשב שמישהו צריך לכתוב על זה (צילום: מתוך הספר "רותם")

     

    ישבנו בחורשה ליד הריינג'רובר של ג', ערכת קפה פתוחה וגזייה לוחשת על השולחן. לא דיברנו הרבה. אחרי מלחמת לבנון השנייה לא תמצאו מפקד בצה"ל שידבר חופשי עם עיתונאי. בטח לא על מישהו כמו רותם, שהיה פעם פרא צעיר ושנוי במחלוקת. ניסיתי להזכיר שאני כתב במגזין לגברים, לא תחקירן בעיתון יומי, אבל זה עבד כמו בומרנג: ע' מאמין שאם היה יוצא לרותם לראות גיליון של "בלייזר", הוא היה מסכם אותו ואותנו במילה אחת: הומואים. בניגוד לרוב הגברים בעולם, האיש חי את הפנטזיה של המגזין הזה. והוא מעולם לא חשב שמישהו צריך לכתוב על זה.

     

    אולי דווקא בגלל שלא נאמר הרבה, הרגשתי שם משהו מהנוכחות של רותם. ישראל, טבע, צבא, נובלס, גזייה, ג'יפ: קצת מנווד המדבר המאובק והמתבודד שהוא היה, קצת מהגבר הרציני והמפקד המוערך שהוא הפך להיות.

     

    בפרויקט ההנצחה האינטרנטי של משרד הביטחון, "יזכור", מופיעים דברים שכתב חברו של רותם, גיא מלל: "רותם בן המדבר, בן אורה ופטר, בן הערבה/ זאב בודד, חבר צוות, איש של הפכים/ של אותה אמת אחת בפנים ובחוץ, של פריצת דרכים/ להט עשייה אין קץ, יצירתיות בלי גבול ומעוף/ של יצר נדודים צרוב מחוף לחוף, לחוף.../ רותם בן מדבר, איש רגעי השקט ורגעי הסערות/ בן האש והלהט, איש דרכי מהמורות/ נרתם ברגע ונותן ונותן/ איש חידה למתבונן". זה לא שבשקיעה ההיא של יום שישי על תל חדיד מצאתי את התשובה, אבל לפחות הרגשתי שאני מבין את השאלה.

     

    דרכו האחרונה

    דווקא בשיא, כשהיחידה של רותם עמדה לפני הזינוק הגדול קדימה, הוא נהרג. זה קרה ביום שבת באוקטובר 2001, כשהוא יצא עם האופנוע לפגוש את החבר'ה, מילואימניקים שלו, בנחל מסור.

     

    אף אחד לא יודע מה באמת קרה שם, אבל הוא עף מעל האופנוע וספג פגיעת ראש רצינית. בדואי מקומי מצא אותו שוכב דומם בנוף ילדותו, הזעיק עזרה ויצא לכביש לחכות לאמבולנס. עברו בערך שלוש שעות עד שהוא הגיע לבית החולים. אחרי כמה ימים, כשמחוץ לחדר שלו מתחלפות חבורות של חברים וקצינים, סרן רותם שני נפטר במחלקת טיפול נמרץ בהדסה. הוא היה בן 32.

     

    רותם נקבר בחלקה הצבאית שבמושב עין־יהב. הוא הותיר אחריו אישה, בן, הורים, ארבעה אחים ואחיות — וסיפור שלא קל לספר. אבל במלאות חמש שנים למותו, באמת שהגיע הזמן לנסות.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רותם שני . "לא שהיום קל להסתובב באריתריאה, אבל אז זה היה על גבול הטירוף"
    צילום: מתוך הספר "רותם", בהוצאה עצמית
    מומלצים