צלילוּת של הרגע לפני אחרון בגסיסת האהבה
אומרים שסיר שמסתכלים עליו לא ירתח לעולם, אז הנה עזבתי הסיר ויצאתי לשתות, והסיר נוגע לי קלות בכתף. מיכל? איזה צירוף מקרים. עם ההגנות למטה הצלחתי להיות אפילו חינני. אבל היא, כפי שלמדתי לאט, אהבה בחורים רעים
תמיד כשהייתי עובר ליד משרדים שבהם עובדים נשים וגברים במשותף, קינאתי קצת. עוד לא יצא לי לעבוד בעבודה שקיימת בה אינטראקציה יומיומית בין נשים לגברים, קרקע פוריה למערכות יחסים. בצעירותי עבדתי בחופשים על הטרקטור בכותנה, בצבא מיותר לציין שכל הנשים עטו רעלות, ולאחר הצבא היו כמה שנים בטחוניות בחו"ל. כשהתחלתי לעבוד עבור חברת פרסום מסוימת פגשתי את מיכלי, שהיתה אז עדיין רק מיכל.
למיכל היה יופי שרק ישראל יכולה לייצר, מיזוג תרבויות שיוצר אנומליה, שבמקרה שלה לא יכול להשאיר אותך אדיש. מסוג היופי שאני, בתור ביישן מדופלם, אפילו לא משתעשע עם הרעיון מרוב שהוא קלוש. הבעיה היתה שמיכל, כך התברר בדיעבד, זרקה את כל הסטטיסטיקות לפח ושלחה סימנים חיוביים, שאני, כבן מזל בתולה, מדחיק לעיתים. מיכל נשארה בגדר פנטזיה.
כשאני מרגיש ככה, כל ההגנות נופלות
1:30, יום שלישי, אחד הפאבים הפחות מוכרים בתל-אביב. שני חברים מהקיבוץ קפצו לבקר, אז יצאנו לשמוע קצת ניל יאנג ואליוט סמית' על איזה גינס. המוזיקה והשתייה הייחודיים בתוספת החברים הישנים לקחו אותי למקום טוב, בטוח. כשאני מרגיש ככה, כל ההגנות נופלות. אומרים שסיר שמסתכלים עליו לא ירתח לעולם, אז הנה עזבתי הסיר ויצאתי לשתות, והסיר נוגע לי קלות בכתף. מיכל? איזה צירוף מקרים. עם ההגנות למטה הצלחתי להיות אפילו חינני. מיכל חשפה את הקלפים, ואחר כך אני (טוב, חוץ מאחד שנשאר בשרוול). הסקס היה מדהים, כמו שרק שני אנשים שרוצים אחד את השני בסתר ולא יודעים על רצונותיו של השני יכולים. כאילו ידעתי מה היא רוצה בלי שאמרה לי.
לקח לי כמה ימים להבין ש-א': מיכלי לא תתגבר על הרצון לבחורים רעים בתקופה הקרובה, ב': אני מוכן להקריב הרבה כשאכפת לי, אבל זה קו אדום ולא אשים מסיכה כזו בשביל אף אחת, מכאן שהסוף הוא שאלה של זמן.
אחרי ההבנה באה ההשלמה, ואיתה השקט הנפשי והצלילוּת (הסימפטום האחרון). פתאום באופן לא מודע ולא מכוון הפכתי להיות כל מה שמיכל רצתה ויותר. מיכל הלכה והתאהבה בי, מה שחתם לי באופן סופי את הקשר.
התיישבתי על הספה וירקתי מונולוג
הפרידה היתה הפעם מתוכננת בקפידה. אחרי שהפסקתי לצחוק על האירוניה הזאת שאני נפרד ממיכל כשדווקא אני רוצה להישאר איתה בקשר, הגעתי לדירתה. אחרי שקפצה עלי בעיניים בורקות, התיישבתי על הספה וירקתי מונולוג: "מיכלי, אני רוצה להתנצל שלפעמים הלב שלי צועק חזק יותר מהשכל הישר, והפעם הוא טעה. שנינו יודעים שאין לי את הכלים להניע את אושרך לאורך זמן ובלה בלה בלה". מיכל: "אני מודה שבחודשיים האחרונים זה לא היה בדיוק זה וגם אני חשבתי כך, אבל בשבועיים האחרונים נהפכת לגבר החלומות שתמיד רציתי". אני: "הסימפטום האחרון של תהליך הוא התבטלות שאר הסימפטומים, ולמחלה שלי, אני חושש, אין לך נוגדנים".
נשקתי לה קלות על הלחי ועזבתי את הדירה לפני שההיגיון חוזר אלי. בחדר המדרגות, עם דמעה בזווית העין וחיוך מר בזווית הפה על עוד שיעור שלמדתי, ועל עוד לקח מיושם, עשיתי דרכי למיטה שחזרה להיות מיותמת, כשמשפט אחד של פרידריך ניטשה רץ לי בראש: "לא בעופך תשכיל לעוף".
האימייל של יותם
לפנייה לכתב/ת 
