שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שיעור 14: הניאו-ליברליזם - קידוש ההפרטה
    הבחירה איננה בין האידיאולוגיה הניאו-ליברלית ובין סוציאליזם או קומוניזם. הבחירה היא בין מדיניות שפויה לקפיטליזם חזירי, בין הפרטה נוסח מרגרט תאצ'ר לתפיסה הכלכלית-חברתית הנהוגה בשבדיה. אמנון פורטוגלי מסביר מדוע הניאו-ליברליזם לא מושתת על חירות, כי אם הופך את השלטון לבא כוחם של התאגידים

    בשיעור הקודם , שעסק בניתוח התפיסה הכלכלית הניאו-ליברלית, הבאתי שתי דוגמאות היסטוריות המצביעות על הנזקים שנגרמו עקב הניסיון ליישם את אידיאולוגיית השוק החופשי, אחת מאבני היסוד של התפיסה. בשיעור הנוכחי אעסוק באבן יסוד נוספת עליה מושתתת תורת הניאו-ליברליזם - הרי היא 'קידוש' ההפרטה. 

     

    הפרטה משמעה העברתם של חברות ונכסים מבעלות ציבורית לבעלות פרטית. הגדרה זו כוללת מכירת חברות ומפעלים בבעלות ממשלתית לגורמים פרטיים; הקטנת מעורבות הממשלה בניהול חברות ממשלתיות ונכסים ציבוריים באמצעות צמצום אחוזי השליטה שלה בגופים אלו; העברת האחריות לאספקת שירותים ציבוריים במלואה או בחלקה לגורמים פרטיים; והעברת הפעלת תשתיות ציבוריות לידי גופים עסקיים לתקופה מוגבלת או בלתי מוגבלת.

     

    יש להבחין בין הפרטת מערכות עסקיות כמו הבנקים או חברות תעופה, ובין הפרטת מערכות המספקות שירותים או מוצרים ציבוריים למחצה, דוגמת מערכת החינוך, הבריאות, שירותי הרווחה, בתי הסוהר, התרבות וההשכלה הגבוהה. בהקשר הזה חשוב לציין כי עדיפות המגזר הפרטי על-פני הציבור טרם הוכחה אפילו לגבי מערכות עסקיות, מכיוון שהוא שם דגש רב על שיקולים לטווח הקצר, משקיע בהן השקעה נמוכה יותר מזו הדרושה למשק ככלל, וכן בשל דרישות שוק ההון, תפיסת הסיכון, התעלמות מזיהום הסביבה וגורמים נוספים. מה שברור הוא כי קיים נזק מהותי בהפרטת מערכות המספקות שירותים או מוצרים ציבוריים למחצה, וכמובן בהפרטת גופים מונופוליים.

     

    קווים לדמותו של מיתוס ההפרטה

    מדיניות ההפרטה הפכה לתוכנית פעולה ממשית של הממשלה והפקידות הבכירה במנגנון המדינה. "אידיאולוגיית" ההפרטה מתבססת על המיתוס לפיו יכולתו של המגזר העסקי לנהל חברות הפועלות בשוק תחרותי, עדיפה על יכולתה של הממשלה לנהל תאגידים אלו. ביטוי חד ובוטה לכך ניתן למצוא בדבריו של אורי יוגב, שהיה ממונה על התקציבים במשרד האוצר בין השנים 2004 עד 2000: "רק בעלים פרטיים רוצים ויודעים איך לשפר את השירותים - המדינה לא רוצה ולא יודעת כיצד לעשות את זה".

     

    אך מחקרים רבים מוכיחים שאין שחר לטענה, וההנחה שהשוק הפרטי מחונן בכישורים ייחודיים אלו בעייתית בלשון המעטה. בהקשר הזה כדאי לזכור את התמוטטות הבנקים בתחילת שנות השמונים של המאה שעברה, אז בבעלות פרטית, שהביאה את המשק כולו לעברי פי-פחת; את ה"יכולת" של יזמים דוגמת טל יגרמן וקבוצת פלד שהמיטה אסון על מאות עובדיה של קבוצת פויכטוונגר;

    את פשיטות הרגל של חברות פרטיות אמריקניות כמו אנרון, אדלפיה ואחרות; ואת רשימת החברות הפרטיות והציבוריות שכשלו ונסגרו, כאשר לרוב הציבור משלם את המחיר (עיינו ערך קלאב מרקט, הבנק למסחר וכו').

     

    לעומת זאת הממשלה יכולה לנהל ביעילות חברות הפועלות בשוק תחרותי. כך למשל כימיקלים לישראל טרם הפרטתה היתה חברה משגשגת, שמדי שנה הזרימה לתקציב הממשלה רווחים בסדר גודל של כ-120 מיליון שקל. דוגמאות נוספות הן פעילותה של אל על כאשר היתה עדיין בבעלות ממשלתית, חברות בבעלות מוסדות המדינה שבדרך והחברות הממשלתיות בעשורים הראשונים שאחרי קום המדינה. גם למקורות אין במה להתבייש בהשוואה להפרטת מפעלי המים במספר מדינות בעולם, או לחברת החשמל מול קריסת מערכת החשמל הפרטית בקליפורניה בשנת 2001.

     

    ההפרטה היא צעד שכדאי לעשותו במקרים מסוימים וצריך להימנע ממנו במקרים אחרים, אך אין לקדשו ולהפוך אותו לאבן היסוד של המדיניות הכלכלית. המבחן האמיתי של הניאו-ליברליזם צריך להיעשות בשטח וכאן, למרות טענות חסידיו המופצות השכם והערב בעיתונות הכתובה, ברדיו ובטלוויזיה, הדוקטרינה נכשלה כישלון חרוץ. ההכרזה על הכישלון אינה גחמה של חוקרים בעלי תפיסת עולם סוציאליסטית אלא מבוססת על פרסומיהם של חוקרים כמו דני רודניק (Dani Rodrik), פרופ' לכלכלה פוליטית-בינלאומית מאוניברסיטת הארוורד, הפועלים בלב הממסד.

     

    כישלון הניאו-ליברליזם - מקרי מבחן 

    ב-25 השנים האחרונות נעשו רפורמות ניאו-ליברליות במספר רב של מדינות "מתפתחות", בעיקר בארצות דרום-אמריקה שבהן ההכנסה לנפש נמוכה עד בינונית. רפורמות אלו נתגלו ככישלון כלכלי ללא תקדים, ותוצאתן ברוב המדינות הללו היתה הקטנה דרמטית של קצב הצמיחה הכלכלית ונפילה דרסטית בגידול ההכנסה לנפש. כך למשל ההכנסה לנפש גדלה במדינות דרום אמריקה ב-82% בתקופה שבין השנים 1960 עד 1980, בהשוואה לגידול של 1% בלבד בין השנים 2000 עד 2005, וגידול של 9% בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, לאחר יישום המדיניות הניאו-ליברלית. תוצאות הרות אסון נוספות היו הגדלת אי-השוויון בין קבוצות אוכלוסייה שונות, ירידה בשיפור תוחלת החיים, ירידה בהקטנת תמותת המבוגרים, ירידה בהקטנת תמותת היילודים, הקטנת קצב הגידול בהשקעות ציבוריות בחינוך וכן הלאה.

     

    בוליביה, למשל, עשתה כמצוות מומחי ניאו-ליברליזם מארצות-הברית מאז שנת 1986, ובכלל זה הפרטת כמעט כל גוף שניתן למכירה, בהם מפעלי המים ומערכת הביטוח הסוציאלי. אבל 20 שנה של שינויים מבניים לא הביאו רווחה לאזרח הבוליביאני. כיום ההכנסה לנפש קטנה מזו שהיתה לפני 25 שנים,

    ו-63% מהאוכלוסייה חיה מתחת לקו העוני. התוצאה היתה בחירת הנשיא אוו מוראלס, שהוביל בשנה האחרונה צעדים כלכליים כמו הלאמת חברות האנרגיה ורפורמת קרקעות שאפתנית תוך דחיית האידיאולוגיה הניאו-ליברלית.

     

    במקביל, סין, הודו ומדינות דרום-מזרח אסיה, הן המדינות שבהן נרשמה הצמיחה הכלכלית הגבוהה ביותר בשני העשורים האחרונים. בארצות אלה הונהגה מדיניות כלכלית ליברלית, השונה מהגישה הקומוניסטית והסוציאליסטית האדוקה שהיתה נהוגה בהן בעבר, תוך שליטה ממשלתית הדוקה. דוגמה נוספת היא וייטנם, שצמחה בלי להיות חלק מהסכמי הסחר בינלאומיים, דגלה בפיקוח הדוק על הכלכלה ואינה פועלת על-פי תורת השוק החופשי, ההפרטה והגלובליזציה. בשנת 1988 הגיעה הצמיחה לנפש בווייטנם ל-5% בשנה, התחלקה באופן שוויוני למדי בין קבוצות אוכלוסייתה והעוני בה הוקטן.

     

    גם השוואה בין בריטניה הניאו-ליברלית לשבדיה הדוגלת בהקטנת הפערים, מורה על כישלון התפיסה. אין הבדל מהותי בקצב צמיחת התוצר המקומי והתוצר לנפש בין שתי המדינות, בשבדיה ההכנסה לנפש דומה לזו בבריטניה (27,310 דולר בשנת 2002 בשבדיה - לעומת 26,420 דולר בבריטניה). אולם בפרמטרים כלכליים וחברתיים רבים, המקובלים על התפיסה הניאו-ליברלית, יתרון המודל השבדי ברור: האינפלציה בשבדיה נמוכה מזו של בריטניה; כושר התחרות העולמי שלה גבוה יותר; יכולת המחקר והיצירתיות העסקית שלה עולה על זו של בריטניה; שבדיה נמצאת במקום השלישי בעולם במדד תוחלת החיים, ואילו בריטניה במקום ה-29; על-פי דו"ח האו"ם משנת 2004 6.3% מתושבי שבדיה חיים מתחת לקו העוני של הארצות המפותחות, מול 15.7% מתושבי בריטניה; ואילו בשבדיה העשירון הגבוה מרוויח פי 6.2 מהעשירון התחתון, בעוד בבריטניה היחס הוא 13.8.

     

    והבחירה? בידיכם

    לאלו המאמינים שהניאו-ליברליזם מושתת על חירות וחופש, כדאי לזכור את דברי הנשיא האמריקני רת'רפורד ברצ'רד הייז הייס שבשנת 1884 הכריז כי "זו אינה יותר ממשלה של העם, על-ידי העם ולמען העם. זו ממשלה של התאגידים העסקיים, על-ידי התאגידים ולמען התאגידים". במערכת הנשלטת בידי תאגידים החירות והחופש נעלמים. האמונה העיוורת בניאו-ליברליזם הביאה לנזקים חמורים למדינות רבות, ומחוללת נזקים בחברה הישראלית. לכן חשוב לנפץ את המיתוסים הניאו-ליברליים, ולחשוף את השקר מאחרי האמיתות הכלכליות המקובלות.

     

    הבחירה איננה בין ניאו-ליברליזם ובין קומוניזם או סוציאליזם. הציבור בישראל יכול לבחור בין מדיניות כלכלית שפויה לקפיטליזם חזירי, בין מדיניות המעשירה את העשירים ומרוששת את יתר האוכלוסייה למדיניות המיטיבה עם כלל האזרחים, בין דוקטרינת הפרטה דורסנית נוסח מרגרט תאצ'ר לתפיסה כלכלית-חברתית נוסח שבדיה, המשלבת צמיחה, פערים נמוכים ותמיכה נדיבה בשכבות החלשות. 

     

    אמנון פורטוגלי הוא המרכז האקדמי של הקורס לניהול מלכ"רים - עבודת שדה, בפקולטה לניהול של אוניברסיטת תל-אביב  


     

    רוצים להעמיק בנושא השיעור? להלן רשימה ביבליוגרפית:

     

     

     

    • המכללה החברתית-כלכלית , עמותה ללא כוונות רווח, מספקת ללומדים בה ידע תיאורטי וביקורתי על החברה הישראלית - לצד אלטרנטיבות וכלים מעשיים שמטרתם לקדם שינוי חברתי. המכללה פועלת בכל הארץ ומונעת על-ידי פעילים חברתיים ואנשי אקדמיה הפועלים בהתנדבות מלאה. מדור חדש יגיש מדי יום ראשון שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים