הצגה: לא רק פולארד פצוע בשטח

פרשת יונתן פולארד היא אחת האפיזודות העלומות ביותר לישראלי הממוצע, שכמעט ולא זכתה לביטוי כלשהו במרחב התרבותי בישראל. ההצגה "פצוע בשטח" של תיאטרון אספקלריא שמה לה למטרה להעלות באופן נוקב את הפרשייה לסדר היום.

ההצגה בנויה סביב סיפור מסגרת המתאר מפגש טעון ונפיץ בין פולארד (חגי לובר) ומפעילו הישראלי, המכונה בהצגה רמי גולן, שבא לבקרו בכלא האמריקאי לראשונה מזה 20 שנה. המפגש המורכב נקטע על הבמה מספר פעמים על ידי פלאשבקים מהעבר, בהם מתגלה בפני הקהל, פרק אחר פרק, הסיפור העגום של פרשיית פולארד.

חגי לובר כפולארד. מפגש נפיץ (צילום: בעז כהן) 

הבחירה להציג את הסיפור בדרך א-כרונולוגית מקוטעת זו אולי פשוטה בהיבט המתודי, אך מטלטלת בהיבט התודעתי: הקהל יושב ורואה מקטעים בסיפור אשר את סופו העצוב הוא יודע מראש. בדרך זו מצליחה ההצגה להאיר באופן סרקסטי ובוטה את השתלשלות העניינים בפרשת פולארד - החל מגיוס הסוכן התמים אוהב ישראל, עובר בצורת הפעלתו החובבנית וההבטחות שניתנו לו על ידי מפעיליו, וכלה בהתנערות הישראלית ממנו לאחר תפיסתו ולאורך ההליך המשפטי שעבר.

קרוב לוודאי שיהיו מי שיראו בהצגה כנוקטת עמדה חד-צדדית ופשטנית בסיפור מורכב יותר, זאת לאור העובדה שהיא מתבססת בעיקר על גרסת תומכי פולארד לאירועים, בזמן שהממסד הישראלי וגורמי ביטחון אמריקאים מציגים תיאור אחר של השתלשלות העניינים. נראה שהבמאי היה מודע לביקורת אפשרית זו והשתדל, אם כי לא תמיד בהצלחה, ליצור מורכבות גם בהצגה בעלת מסר ברור וחותך.

המפעיל הישראלי. בדיסוננס פנימי (צילום: בעז כהן) 

הוויכוח שעל הבמה בין פולארד האסיר למפעילו מן העבר מעמת למעשה את האתוס הישראלי של הערבות ההדדית לפיו "לא משאירים פצועים בשטח" עם מימושו המקרטע בפועל. פולארד ומפעילו מתוארים בהצגה כאנשים מעולמות שונים: האחד הוא יהודי בעל כוונות אידיאליסטיות שהאמין כי אחיו ייתייצבו לצדו בעת צרה, ומתפכח מהאשליה בצורה אכזרית. השני הוא איש ביטחון ישראלי יהיר, שהדרישה ממנו לבצע את התחייבויותיו מביכה אותו ומעמידה אותו בדיסוננס פנימי.

התנגשות בין הפרט לקולקטיב

העימות המוצג הוא בעצם עימות פנים-ישראלי על הקריטריונים לשייכות לקולקטיב, ועל התחושה של חלקים מאותו קולקטיב כי הם נתפסים כעול על ידי הכלל. קשה לצופה להימנע מהתחושה שמקרה פולארד אינו חד-פעמי: הדילמה בדבר התנגשות חזיתית בין האינטרס הקולקטיבי לבין ההגנה על הפרט הנמצא במצוקה עלו בשיח הישראלי כבר לא פעם, בין השאר בפרשת מדחת יוסוף, בפרשיות השבויים והנעדרים לאורך השנים ויש לה נגיעה אקטואלית כואבת במיוחד לחיילים החטופים בעזה ובלבנון. במקרה של פולארד נוקטת ההצגה בעמדה ברורה - הפרטים שמחרפים את נפשם למען מדינת ישראל מקבלים בתמורה ניכור ונטישה.

למרות שמדובר בפרשה מורכבת לא עולה בצופה תחושה של נלאות מעומס פרטים והיא מצליחה לדלג בצורה מעניינת בין שלב לשלב, עד לשיאו הידוע והכואב של הסיפור. על אף התמה ה"כבדה", שלושת השחקנים שעל הבמה מצליחים להימנע מליפול למלכודת של אובר-דרמטיות ורוב הזמן המשחק משכנע בפשטותו. עם זאת, לעתים עולה בצופה התחושה שהמסר מועבר בכפית.

בשורה התחתונה, יתרונו של המחזה הוא לאו דווקא בהצגת אמת היסטורית מוחלטת, אלא ביכולתה המרשימה להעלות לתודעה סיפור כאוב וידוע אך מודחק, שנשאר עם הצופה גם לאחר שהמסך יורד.