בטן מלאה

בסיום הראיון גלית גיאת נותרת מאוכזבת. היא באה לדבר על חוויית האימהות שממלאת אותה, על חשיבותה של המשפחה בחייה, על ההריון השני שלה שמרגש אותה על כל המשמעויות שנובעות מכך. בקיצור, על כל מה שמתחרז, נרדף, מתקשר ומתאים למילה אמא. כשמתברר לה שהכתבה לא תתרכז רק בזה, היא מתגוננת, לא מבינה למה צריך להתעסק בלאן היא נעלמה כשאפשר לדבר על חוויות ההורות. 

אבל לגיאת יש עוד קבלות באמתחתה חוץ מהיותה אמא. אחרי שזכתה באופן מסורתי כמעט בחמישה פרסי מסך הזהב על תפקידה בסדרות "שמש" ו"כסף קטלני", שניים מהם באותו הטקס, היא נעלמה מהמסך כמעט לגמרי במשך שלוש שנים, ועכשיו, כשהיא חוזרת, זה לדרמת הכדורגל "אגדת דשא" של ערוץ 10, שחטפה ביקורות קשות על ימין ועל שמאל. בסדרה היא משחקת את תמי, גרושה ואם לילד שנדלקת קשות על אסי (סמי הורי) שמשחק במגרש של עינת (דניאלה וירצר).

למה בחרת לחזור לטלוויזיה דווקא ב"אגדת דשא"?

"קיבלתי את התפקיד באופן מפתיע כשהייתי בחודש השני להריון, כשכבר הייתי בטוחה שאני נכנסת לתרדמת, והאמת, לא חשבתי הרבה ופשוט לקחתי אותו. רציתי רק לחזור לטלוויזיה, לרענן את העשייה הטלוויזיונית שלי. זו היתה הזדמנות נהדרת. אני לא מחפשת את התפקיד הגדול. רציתי לראות שאני עדיין בכושר".

כשקראת את התסריט לא חשבת שזו סדרה מיושנת?

"לא קראתי את התסריט. לגמרי לא ידעתי לאן אני נכנסת, וזה בסדר גמור. לקחתי את זה כניסיון גרידא לעשייה. ברור שזה לא התפקיד של חיי, וטוב שזה כך, אבל זה חלק מהעניין".

אבל אם עושים קאמבק לטלוויזיה, לא כדאי לחפש את התפקיד הנכון?

"אין דבר כזה לא נכון או כן נכון, אם אתה לא עושה אתה לא קיים, אם אתה עושה, אתה קיים. אני לא חושבת שזו סדרה לא טובה, אבל מה שהיה חשוב לי זו העשייה. התפקיד שלי גם גדל וקיבל את הסיפור שלו, ואני עושה אותו טוב, וזה הכי חשוב. אי אפשר לשבת בבית ולברור תפקידים, ככה לא מתפרנסים ולא עובדים, מה אני אעשה?".

אז מה את מצפה ש"אגדת דשא" תעשה לקריירה שלך?

"לא הרבה. רק להיות בסוג של מודעות, זה מה שאני צריכה".

עד לפני שנים מעטות הקריירה של גיאת היתה בשיאה. כש"שמש" נגמרה בשנת 2004 היא נעלמה מהטלוויזיה, למעט גיחה להנחיית התוכנית "לא נפסיק לשיר" לפני שנה.

"למדתי להסתכל על מה שיש ולא על מה שאין". גלית גיאת (צילום: עדי אורני)

אז מה קרה?

"'שמש' היתה תקופה היסטרית, אבל אחר כך היתה הזדהות של האנשים ושל הברנז'ה עם אתי מ'שמש', וזה סגר אותי, ועד היום קשה לנטרל את השייכות שלי ל'שמש'. עשינו את 'שמש' שבע שנים, ובהצלחה גדולה שקשה לשחזר אותה היום. זו היתה תקופה מדהימה עם הרבה הישגים שאני לא חושבת שיש הרבה שחקניות שהגיעו לזה, אבל מפה, חלאס".

מה ניסית לעשות כדי להיפטר מהדימוי של אתי מ"שמש"?

"לא נפטרתי ממנו. בגלל זה לא עשיתי טלוויזיה. לא קיבלתי הצעות מעניינות שיעזרו לי לצאת מזה. אז מה אעשה? אשב בבית ואתעצבן? מה זה יעזור לי? זה מעצבן, אז מה?".

אז איך התפרנסת?

"תיאטרון, מאמי, תיאטרון, וכנראה שמי שעושה רק תיאטרון לא קיים יותר, או אולי קיים בקטנה. אני כל הזמן בעשייה, וזה שאני לא עושה טלוויזיה שם אותי במקום של לא עושה".

אולי היית צריכה להראות צד אחר של גלית.

"את כאילו הרגת אותי, ועכשיו אני צריכה להמציא את עצמי מחדש. אחרי 'שמש' לא רציתי לעשות שום דבר. אחרי חצי שנה נכנסתי להריון וישבתי בבית שנה וחצי כי רציתי. יכולתי להרשות לעצמי כלכלית סוף סוף לנוח אחרי 12 שנה אינטנסיביות שלא נחתי לשנייה. אחר כך קיבלתי את 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' שרץ עד לפני חודשיים 350 פעמים, שזה נראה לי יפה לעבודה לשנתיים. בדרך לא קיבלתי תפקידים שהלהיבו אותי, אבל למה לכעוס? אני לא בן אדם ממורמר, החיים מחייכים אליי. זה נראה לי בזבוז של אנרגיה. לאט לאט אני חוזרת לטלוויזיה".

צביקה הדר, שכיכב לצידך, הצליח לנצל את הדימוי של שמש ולהפוך לאימפריה.

"צביקה הוא מפיק. הוא אומנם לא ויתר על מהות השחקן שבו, אבל הוא לא משחק, הוא עושה דברים אחרים".

מירי מסיקה, שהשתתפה לצידך ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר", עושה תיאטרון, מוזיקה וקולנוע. איך את מתייחסת לדור הזה של המולטי טאלנטיות?

"היא זמרת. אל תעשי השוואה. הדוגמאות של צביקה הדר ומירי מסיקה לא קשורות אליי. גם אני בזמנו עשיתי את 'שמש', פסטיגלים, 'כסף קטלני' ואת 'בוסתן ספרדי'. בדיוק אותו דבר".

אז מה השתנה?

"ככה החיים זורמים. בניתי לי משפחה, העשרתי את החיים שלי. מה יקרה או לא יקרה אלוהים יודע. יש לי פרויקטים בעתיד שמשלבים תיאטרון ומוזיקה. 

 אני הייתי מולטי טאלנט הרבה לפני כל המולטי טאלנטים היום. ביג דיל. החיים דינאמיים, ואת לא יודעת מה יוביל יום, במיוחד כשאת אשה ויש חשיבות בגיל הזה שלא קשורה למקצוע אלא לחיים האישים. אחרי שעבדתי כל כך הרבה שנים החלטתי לנוח ולבנות משפחה, וזה באמת מה שעשיתי, וכל מי שיש לה ילדים מבינה שזה עולם ומלואו. אי אפשר לעשות את הכל ביחד. אני לא יכולה להיות משועבדת יותר למקצוע. אני לא רוצה ואין לי כוח לזה ולכן ההשוואה שלך לצביקה ומירי מעצבנת אותי".

ועכשיו, כשאת שוב עושה טלנובלה אחרי עשר שנים, את מרגישה את הפערים בין אז והיום?

"'כסף קטלני' היתה אחת הסדרות הכי יקרות במדינת ישראל. כל ההתייחסות לתוצאה הסופית שונה. מצלמים הרבה יותר סצנות ביום, יש היום הרבה יותר שחקנים ושחקניות, שזה יופי, אבל אני תמיד אומרת שהזמן יוכיח את שלו. היום את כוכבת ומחר את לא. אותי מעניין להמשיך לעבוד ולפרנס את ילדיי עד שלא יהיה לי כוח יותר".

היום גם יש דור אחר של שחקניות. מולך עומדות דניאלה וירצר, אגם רודברג, נינט...

"לכולנו יש מקום. אני מפרגנת לכל הדוגמניות־השחקניות, אבל למה את משווה אותן אליי? אני שחקנית תיאטרון וטלוויזיה, וזמרת. אני שחקנית מאהבת המקצוע. אני לא מחפשת את הפרסום. אם הייתי מחפשת את הפרסום כבר הייתי בכל האירועים היחצניים בעיר".

את מרגישה את פער הדורות כשאת על הסט?

"אני כנראה לא שייכת לדור הזה. כנראה שאני לא שייכת לחשיבה הזאת. בתיאטרון קיימים דברים נפלאים, וחבל ששחקן חייב להיות בטלוויזיה כדי לקבל את המעמד או ההכרה שלו".

זה מתסכל?

"מה אני אמורה לעשות? להילחם בטחנות רוח? אני לא רוצה לחזור אחורה, אני לא רוצה להיות צעירה יותר, אני אשה היום. שימי לב איזו היסטריה יש עכשיו. הדור שלי ואפילו דור מתחתיי בהריון, וזה מה שמעניין אותם, מאמי. כשאת צעירה תעשי כל מה שאת יכולה לעשות, כי אחר כך יש דברים אחרים להתעסק בהם. ילדים זה אל"ף־בי"ת בחיים. זה לא אומר שאני אפסיק את הקריירה שלי".

אבל זה נעשה קשה יותר.

"אני לא בלחץ, למרות שאני לכאורה אמורה להיות בחרדה כי אני לא עובדת עכשיו, ואני בסוף ההריון עם ילד שני, ואני הולכת לקראת חיים חדשים. חשבתי שעל זה אנחנו נדבר, ובגלל זה רציתי שאשה תראיין אותי...".

אז בואי נדבר על הורות. איך האימהות שינתה אותך?

"את מבינה ששום דבר לא חשוב באמת. הפרסים נחמדים, אבל בסופו של דבר כשהילד שלך חולה בבית עם חום ואת בתיאטרון, את קרועה. זה קשה. הנתינה ותחושת האחריות. אני פחות חשובה ממה שהייתי בעיני עצמי. ברור שאני רוצה להיות מאושרת בשבילו. החלטתי שמגיל 30 יש לי עשר שנים שאני מקדישה למשפחה. אני כמובן לא אפסיק את הקריירה שלי, כי אני לא יכולה לנשום בלי במה, אבל סדר העדיפות שלי היום הוא לחיות את החיים עם המשפחה שלי".

גם לתעשייה יש שעון ביולוגי שהוא לא פחות אכזרי ובוגדני מהגוף.

"השעון הביולוגי בתעשייה הוא גיל 20. יש את הצעירות שזה הזמן שלהן, וסבבה, וגם הן יתבגרו. לכל גיל יש את התפקידים שלו. אין חוקים, אין סכמות, למרות שנורא נוח לקטלג את הכל במשבצות. היא כוסית וצעירה ויכולה לעשות תפקידים כאלה, זאתי יכולה להיות רק אמא. אבל זה לא נכון".

סיטקום כמו "גומרות הולכות" למשל, נותן במה לנשים בשלות ומצחיקות. זה משהו שהיית רוצה לעשות?

"אני לא צריכה לעשות את 'גומרות הולכות'. הייתי קומיקאית שבע שנים ב'שמש', קיבלתי פרסים, הוכחתי לעצמי שאני יכולה לעשות את זה. אני לא שואלת את עצמי את השאלות האלה".

היא נולדה לפני 35 שנה בגבעת שמואל. אחרי שנולד בנה הראשון גיאת חזרה לגור שם כדי להיות קרובה לאמא שלה ("אני גדלתי עם סבא וסבתא שלי. זה ביטחון לילד ושקט נפשי לאמא שהולכת לעבוד"). לדבריה, כבר מגיל אפס הבמה עניינה אותה ("סבא שלי לא אהב את הרעיון שהנכדה שלו תהיה ארטיסטית. היום הוא רץ עם העיתון לחברים שלו בבית כנסת"). גיאת שירתה בלהקת פיקוד מרכז, שזכורה בעיקר כלהקה שסירבה פקודה, ישבה חמישה ימים בכלא ("הייתי במצב נפשי רע מאוד, לא האמנתי שזה קורה. 

כשסגרו אותי בלילה מאחורי בריח הייתי בהתמוטטות עצבים"). שנה אחרי השחרור הציע לה אורי בנאי לעשות אודישן בחינוכית לאיזה תפקיד קטן שהתברר אחר כך כתפקיד מרכזי בסדרה "עניין של זמן". הסדרות "שמש" ו"כסף קטלני" הביאו לה את הפריצה הגדולה. מאז היא עושה בעיקר תיאטרון ("חנות קטנה ומטריפה", וכאמור, "בוסתן ספרדי" ו"שלמה המלך ושלמי הסנדלר"). בדרך היא היתה אמורה להנחות תוכנית תרבות בערוץ 10 אבל ביטלה ("אני לא רוצה להיות בנישה של תרבות ופנאי או בנישה של תוכניות בוקר"). גם את תחום המוזיקה היא שמה על אש קטנה. כבר כמה שנים שהיא עובדת על דיסק, אבל כרגע זה בהקפאה ("זה סוג של תהליך שאני עדיין לא מצליחה לפענח אותו, הן מבחינת החומרים והן מבחינת התעשייה").

יכול להיות שאין לך מוטיבציה לרדוף אחר ההצלחה כמו פעם?

"יש לי הרבה רעיונות שאני לא יכולה לדבר עליהם, אבל יכול להיות שלא רדפתי אחרי דברים. זה בסדר. כולה שלוש שנים עברו מ'שמש'. זה לא הרבה זמן בכלל".

כשאת מסתכלת אחורה על הקריירה שלך, יש לך חרטות?

"לא. מבחינתי זה בזבוז זמן ואנרגיה. קיבלתי הכרה ותשבחות על תפקידי ב'שלמי הסנדלר', וכל ערב מחיאות כפיים מהקהל שם, וכשאני שרה בערבית עם התזמורת הקלאסית של נצרת וסבתא שלי מתרגשת בקהל זה בשבילי האושר. זו הקריירה, זה המיצוי שלי.

"אני החלטתי שאני לא אזדקן לבד. אני לא אזדקן עם קלטות הווידאו והפרסים. אני אזדקן עם המשפחה שלי. אני רואה את סבא וסבתא שלי, אנשים מבוגרים בני 80 ומעלה שגידלו משפחה לתפארת, והיום הם קוצרים את הפירות מהנכדים והנינים, וזה המהות מבחינתי. אני לא אוותר על זה בשביל קריירה".

מה החלום שלך?

"לחבר בין התרבות הערבית לפריים טיים. אני ערבייה באיזושהי צורה. אני מגיעה מבית שדובר ושומע ערבית, ואני מאמינה שחצי מהמדינה מתגעגעת לימים של הסרט הערבי".

• את הכתבה המלאה תוכלו לקרוא בגיליון "פנאי פלוס" החדש