לפתוח רגליים רחב בבקשה
הורדתי את המכנסיים באיטיות, מנסה להרוויח זמן. אחר כך הורדתי עוד יותר לאט את התחתונים. הנחתי הכל בצורה מסודרת על הכסא בפינת החדר וצעדתי אל עבר מכשיר העינויים, כסא מפלצתי עשוי מתכת קרה
הוא ביקש ממני שאכנס פנימה ואסגור אחריי את הדלת.
טרקתי את הדלת ונכנסתי בצעדים מדודים אל מרכז החדר הלבן.
"להוריד בגדים בבקשה", סינן בגבו אליי.
נעמדתי במרכז החדר, בהלם מוחלט, כמו במסיבת סיום כיתה ו' כששכחתי את השורה הבאה בהצגה. הורדתי את החולצה, ואז נעצרתי.
"להוריד הכל, לא להתבייש", אמר בעודו בוהה בפיטמותי הזקורות מהקור, מנסה לייצר חיוך מתחת לשפמו. הוא הצביע על הכסא שעמד בקצה החדר, "להניח את הבגדים פה ואחר כך לשבת בכסא הגדול שם".
הורדתי את המכנסיים באיטיות, מנסה להרוויח זמן. אחר כך הורדתי עוד יותר לאט את התחתונים. הנחתי הכל בצורה מסודרת על הכסא בפינת החדר וצעדתי אל עבר מכשיר העינויים, כסא מפלצתי עשוי מתכת אלומיניום קרה.
המפגש של הכסא עם ישבני היה צורם וקר. המגע המתכתי גרם לי לרצות לקום, לאסוף את בגדיי ולחזור בפעם הבאה, כשאאזור אומץ.
הוא ניגש אליי ואמר שאין לי ממה לחשוש, זה יהיה קצר מאוד והוא יעשה זאת בעדינות ובדיוק מירבי, רק "אם אפשר לפתוח רגליים רחב בבקשה".
זיעה קרה כיסתה את כפות ידיי בשעה שהרופא פשק את רגליי וסידר אותן על הדוושות. מעולם לא הרגשתי חוסר אונים שכזה. חור נפער במרכז בטני, והפחד החל לחלחל לעצמותי. משבחר את התנוחה הרצויה התיישב על כסאו והחל להכניס את פרטיי למחשב.
עניתי בתשובות קצרות ובקול חלול. גיל: 23. עבר רפואי: שום דבר מעניין. אלרגיה לתרופות: אין. תדירות קיום יחסי מין: איך שמזדמן.
משהסתיים התחקיר הקצר, זה הגיע. הוא כיוון אליי קופסה לבנה, שממרכזה הציצה מעין עדשת מצלמה גדולה. הוא הפציר בי לא לזוז והדגיש שהתנועה הכי קטנה תגרום נזק בלתי הפיך. הדופק שלי עבר את קו ה-160. גופי קפא והתכווץ מפחד לבצע אפילו את התנועה הקטנה ביותר. כל חיי עברו לנגד עיניי. ואז זה היכה בי כברק.
אני, שבניתי באגי בגיל 15;
אני, שהתחרמנתי עם ירדן, הכוסית של השכבה, בשירותים בתיכון;
אני, ששירתתי בגולני, ועשיתי קו בבופור;
אני, שלא הפסדתי משחק של בני יהודה בשכונה;
אני, שצימחתי שערות על הגב, ידיים, מפשעות וחזה כבר בגיל 13;
אני, מהראשונים שעשו מנוי לבלייזר וזרקו את גיליון החינם של "עלמה" לפח –
אני יושב עכשיו על הכסא הכי נשי בעולם, מסורס מגבריותי המוחצנת.
הכל ארך עשר שניות בסך הכל. קרן לייזר מרוכזת אל ראש האיבר האהוב עליי חרכה את הפטריה המכוערת שצמחה עליו. פחות מדקה לקח לי להתלבש, לחייך מבוישות אל האיש הראשון והאחרון שמכוון נשק מזויין אל איבר המין שלי ולטרוק את הדלת על הפרק המביש ביותר בחיי.
יצאתי ממסדרון בית החולים הפרטי בצעדים מהירים. משהגעתי אל הכניסה הראשית הצתתי סיגריה ושאפתי עמוקות. נדמה היה לי שהאנשים ברחוב נועצים בי מבטים, כאילו יודעים מה עשיתי שם.
הרמתי את ראשי השמיימה אל בורא עולם ואמרתי בליבי -
ברוך שלא עשאני אשה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
