עלילת דץ

לפני כמה שבועות קראתי שאורנה ומשה דץ נפרדים, מה שציער אותי, ושהם בכל זאת יוסיפו לעבוד ביחד, מה שמאוד ציער אותי. ושיהיה ברור, אין לי שום דבר נגד פועלם המשותף של הדצים: שום כדור, שום גלולה, שום קפלייה שתוציא לי מהראש את "איפה איפה איפה איפה איפה העוגה".

מי שלא מכיר את אימפריית הבידור לילדים שהקימה משפחת דץ, שיהיה לו בהצלחה עם טיפולי ההפריה. כלומר, ברור שיש בארץ הורים צעירים שלא שמעו מעולם את "איפה העוגה" או "רק פעם בשנה" — אחרי הכל, מנתוני משרד העבודה והרווחה עולה כי בישראל חיים כ־500 אלף כבדי שמיעה — אבל ככלל, הדצים מגדלים פה דור שלם של ילדים. וכפועל יוצא מכך, הם מגדלים גם דור שלם של הורים שמת לתפוס את אחד מהם בסימטה אפלה, לדפוק לו קרם־שניט לפרצוף ולזמר "הנה הנה הנה הנה הנה העוגה".

אוקיי, יכול להיות שזה רק אני. אבל מה שבטוח הוא שזה לא רק הדצים. בעוד שבועיים תמלא לבת שלי שנה, וככל שאני נחשף יותר לבידור המוצע כיום לבני גילה, גוברת בי התחושה של מי שעבר ליקום מקביל: יקום שאימץ את ההרגלים התחביריים של יאסר עראפת.

דור הדורה

אם יש מישהו שמתחרה עם הדצים על הבכורה — שלי בפרט, ושל עיצוב הדור הזעיר בכלל — זאת דורה, הדמות המצוירת שכבשה את ילדי אמריקה באנגלית ובקצת ספרדית לפני שהתנחלה גם כאן בלבבות הקטנים עם עברית וקצת אנגלית. רבים תוהים מה הפך דווקא אותה למותג הפעוטות הכי בולט של תקופתה, ואני חושב שיש לי תשובה: שיש לי תשובה: שיש לי תשובה.

חזרה על מילים טיפשיות, זה מה שהפך את "איפה העוגה" למכת מדינה ואת פני הדור לפני הדורה. קחו לדוגמה את שירה הפופולרי "תיק גב, תיק גב. תיק גב, תיק גב": זהו, זה שירה הפופולרי. וכשהיא לא שרה אותו, או את הלהיט "אני מפה אני מפה אני מפה אני מפה", היא מבקשת מהילדים לחזור אחריה כשהיא מפרטת את מכשולי ההרפתקה שבדרך, למשל "גשר, יער, הבית של סבתא". שש פעמים של זה, ואין לך אלא לייחל שהגשר יקרוס והיער יישרף וסבתא תיצלה בעודך מזמר לה "איפה איפה איפה איפה איפה המטף".

הבת שלי צעירה מדי בשביל לחזור אחרי דורה — היא עוד לא השמיעה את המילים הראשונות המפורסמות שלה — וכך יוצא שמפעם לפעם משתררת בסלון דממה מעיקה, כי אחרי שדורה אומרת "חזרו אחרי" היא פשוט עומדת שם וממצמצת אל הקהל בעיניים גדולות. וזה היה באחד מהרגעים האלה, אחת משתיקותיה המקובצות של דורה, שהחלטתי לעשות משהו נגד שטיפת המוח שנגזרה על העוללית שלי. אבל כשהעברתי לערוץ 10 היא נבהלה מצביקה יחזקאלי, אז החזרתי ל"הופ" והחלטתי לעשות משהו אחר. אם השירים והתוכניות לילדים נעשו מטומטמים ומטמטמים, אמרתי לעצמי, אין לי ברירה אלא לטרוח ולמצוא לבת שלי בידור מימים יפים יותר: מהילדות שלי. הלאה דץ, הכרזתי. יחי בץ.

תוכניות טלוויזיה משנות ה־80 המוקדמות קשה למצוא, אבל במוזיקה זה היה קל מאוד: במהירות של 1.5 מגהבייט הצלחתי ליצור ספרייה מרשימה עם מיטב שירי הילדים של פעם. מ"הופה היי" ועד "הסבון בכה מאוד", מ"תנו לגדול בשקט" ועד "אני נשאר אני" — יו ניים איט, ה־My Music שלי גאט איט. וראו זה פלא, הקטנה הגיבה אליהם כמו גדולה.

חוץ מההנאה הצרופה שבלראות את הבת שלי רוקדת (או ליתר דיוק, להבין שהיא לא עושה את התנועות האלה כי שורף לה בתחת) לצלילי המוזיקה שגדלתי עליה, היה העונג שבלשמוע מחדש את כל השירים ההם. את "ברבאבא" לציפי שביט; את "ג'מבו", אה, לציפי שביט. שירים מפעם עם מילים של פעם, שעשו משהו חוץ מלהיות טיפשיות ולחזור על עצמן. מילים כמו "סבא בא/ אבא בא/ אריה מכפר סבא בא". אוקיי, דוגמה גרועה: כמו "שורום זורום זורום רים/ שורום זורום זורום רים". נו, כמו "אני לא רוצה לישון/ לא רוצה לישון/ לא רוצה לישון/ בכלל".

כוס אמק.

שד דובי שד

זה לא היה נעים, לגלות שהשירים הישנים והטובים שגדלתי עליהם הם רק ישנים. והיה נעים עוד פחות כשהתחלתי לבדוק את הדברים לעומקם. קחו לדוגמה את "שן דובי שן" הבלתי נשכח של אריאל זילבר: תחקיר קצר העלה שאת מילותיו כתבה יונה וולך, ושהוא נקרא בכלל "הבובה של גוגול" על שם המחזאי ניקולאי גוגול, שנהג לישון עם בובת מין מתנפחת — מה שמסביר למה התמליל המקורי כלל את השורה "ולי רטוב כך סתם". סיפור אמיתי, נשבע בדץ.

לפני כמה גיליונות של "עלמה", ירון טן־ברינק נדרש לעובדה שאחד מגיבורי הילדות של דורנו היה קטין טרנסווסטיט שהתגורר עם ברנש חשוד בשם דודלי (שים לב, טן־ברינק, לאנגראמה המחוכמת על "דילדו"). חמוש בתובנה הזאת, ובידיעה ש"חם לי חם/ דובי חום ישן" זה לא מה שחשבתי שזה, בחנתי מחדש את אוצרות התרבות של ילדותי — וגיליתי שלגדול על "הופ" זה לא יותר גרוע מלגדול על "הופה היי". לראיה, הנה דיאלוג אופייני ל"ניסן ורחמים משיכון ב'", סדרת ספרים ותסכיתי רדיו שכולנו נשבענו בשמה בראשית שנות ה־80:

— "ילדים, מחר בבוקר ניסע לבקר את הדודה עמליה שגרה בחיפה".

— "אבל אמא, אנחנו לא רוצים לנסוע מחר בבוקר לבקר את הדודה עמליה שגרה בחיפה".

ואחר כך אומרים שדורה טוחנת את השכל.

שירים? ובכן, לפחות "איפה העוגה" עוסק במשהו שילדים יכולים להבין: בעוגה, ובשאלה איפה — איפה איפה, איפה איפה — היא. אבל שמישהו יסביר לי את השורה "בלי ההופה לא היו לי חברים כל כך טובים". ליתר דיוק, שמישהו יוכיח לי שיגאל בשן לא חמד לצון כיונה וולך בשעתה, וכתב טקסט חתרני על סמים קלים במסווה של שיר ילדים. "הופה לא הרגשנו איך הזמן עובר"? קאם און, יגאל. ולא כדאי שאני אתחיל בכלל לדבר על "תנו לגדול בשקט", עם השורה המטרידה "אפונה וגזר ישבו בתוך מחבת/ ביחד עם בטטה רצו להיות לבד". לעזאזל, זה גורם ליחסים בין קטינים ודודים להיראות נורמטיביים.

כך כשל הניסוי הבידורי שלי. זה לא שמחקתי מהמחשב את השירים שנס ליחם, אבל כבר לא אכפת לי אם הבת שלי שומעת אותם או את אלה שליחם במותנם. ואני כבר לא מוטרד מזה שהיא רואה את דורה: אם אני שרדתי את רגע ודילדו, דובי וזובי, היא תשרוד את תיק גב. תיק גב.

אלוהים הוא כבש

למרות הכל, אני שמח שניסיתי להעשיר את עולמה התרבותי של בתי: בסופו של דבר שליתי מתוך ים האכזבות הנוסטלגיות גם כמה פנינים, מה שמוכיח שלכל דופן יש יוצא.

תמיד אהבתי את "פזמון ליקינטון", אבל כשאני שומע אותו עכשיו — סתם שיר תמים, בלי רמיזות על חיי המין של ירקות — אני מתמלא בהערכה מחודשת ללאה גולדברג. או "טוליק", שכתבה רמה סמסונוב ("לא הספיקה לי היד"? היא) לאושיק לוי; בסך הכל שלושה בתים, שתי עיניים וכמה ענבים, אבל איזה יופי: שיר ילדים עם סוף עצוב, ללמדם שדורה לא תמיד תגיע בסוף לבית של סבתא. ומעל כולם ניצב אלבום שעם השנים והניסיונות לייצר משהו בדמותו נראה יותר ויותר כמו תוצאה של התערבות אלוהית חד־פעמית: הכבש השישה־עשר.

אם זה היה תלוי בי, וזה לא, הבת שלי היתה גדלה על דיאטה מוזיקלית של שלושה אבות מזון: מוצרט, הביטלס והכבש. הראשון כי הוא הוכיח שיש אלוהים, השניים כי הם הוכיחו שהוא לא מת, והשישה־עשר כי זאת היתה הפעם הראשונה — והאחרונה עד היום — שמישהו הצליח לכתוב בעברית אלבום מופת לילדים.

אם זה היה תלוי בי, וזה לא, בבידור לילדים היה מקום לא רק לשירים שמתחילים ב"אין אין אין חגיגה/ בלי בלי בלי בלי עוגה" (פשוט לא ברור איך הדצים עוד לא הקליטו את הגירסה למבוגרים, "אין אין אין חגיגת"), אלא גם לכאלה שמתחילים ב"כשנסענו העירה לבקר את דוד אפרים" ונגמרים באיש העני עם החורים בגרביים שלא יוצא לי מהראש. אבל אין מקום, והאמת היא שאף פעם לא היה: על כל רינה שעוזבת את טוליק והולכת לבד לחולות, על כל הומלס שאתה נתקל בו בדרך לדוד אפרים, תמיד היו מאה שירים על עוגות.

זה לא תלוי בי, אז אני עושה מה שאפשר לעשות. משמיע לבת שלי את הדצים, כדי שכשתגיע העת ללכת לגן היא לא תרגיש כמו דג — ובכן, בגן; אבל מפעם לפעם מגניב לה את הכבש, כדי שהאיש העני עם החורים בגרביים לא יצא לה מהראש.