שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שיעור 15: המשת"פים של הניאו-ליברליזם
    כיצד, למרות המחיר החברתי הכבד שגובה הניאו-ליברליזם מכלל האזרחים, מצליחים התאגידים והמדינה להשיג תמיכה ציבורית רחבה במדיניותם הכלכלית? תמר גוז'נסקי מסבירה שהצלחתם אינה רק תולדה של הסברה יעילה וניצול מצבי עימות לאומי, אלא גם יצירת שכבות חדשות המשמשות כמשענת חברתית לתפיסה

    הניאו-ליברליזם, המדיניות הכלכלית-חברתית השלטת כיום בעולם, הוא ניסיון לתת תשובה עכשווית לסתירות המעמיקות של הקפיטליזם. מהן אותן סתירות? הסתירה המעמיקה בין כושר הייצור הגדל במהירות, הודות לחידושים הטכנולוגיים, לכוח הקנייה המצטמצם של העובדים ששכרם נשחק; קיומה של אבטלה קבועה גם בתקופות גאות כלכלית; משברי הבועה התקופתיים בבורסות המדינות התעשייתיות; הפערים המתרחבים בין הצפון העשיר לדרום המתרושש; פערי ההכנסות הגדלים בין בעלי ההון לעובדים והמובטלים; המשך הבזבוז על הוצאות צבאיות, העומד על כטריליון דולר בשנה, שעה שמלאי הנשק הקיים יכול להרוס את כל כדור הארץ כמה פעמים; החרפת המצוקות הסביבתיות דווקא בשנים של צמיחה; והפער הגדל בין דיבורים על דמוקרטיה לחשיפה הגוברת של כפיפות השלטון להון ולא לצורכי ורצונו רוב העם.

     

    נוכח סתירות אלה וסתירות נוספות, הקפיטליזם חיפש תשובה הולמת, שתכיל בתוכה שני מרכיבים עיקריים: סיוע לבעלי ההון להשיג מקסימום רווחים באמצעות הסרת כל מגבלה על התפשטות שליטתם של תאגידי העל - וגיוס תמיכה ציבורית במהלך באמצעות הצגתו הן כהתגלמות ה'היגיון הכלכלי' והן כמתן הזדמנות לכל אזרח לקטוף את פירותיו. שני המרכיבים האלה מופיעים יחד לא רק בתחום ההסברה, אלא גם בחיים המוחשיים.

     

     

    המהפך במעורבות המדינה

    בעשורים הראשונים שלאחר מלחמת העולם השנייה, הצטיין הקפיטליזם במעורבות רבה של המדינה בכל התחומים הכלכליים והחברתיים. ממחצית שנות הארבעים ועד סוף שנות השמונים של המאה ה-20, מילאה המדינה הבורגנית האופיינית תפקידי מפתח בהשקעות בתשתית ובניהול חברות תשתית, בהגנה על התוצרת המקומית ובמתן הטבות שונות להון, בדחיקת האיגודים המקצועיים ל'הסכמים' שהגבילו את העלאות השכר, ובלחץ התחרות עם ברית-המועצות - גם בבניית רשת הגנה חברתית באמצעות מערכת חוקים סוציאליים.

     

    באותם עשורים של קפיטליזם ממלכתי, המדינה הבורגנית תמרנה בין ההתגייסות להעצמתן הכלכלית של חברות ההון להתחשבות בכוחם החברתי-ציבורי של האיגודים המקצועיים, ובדרך זו השיגה מידה רבה של 'שקט תעשייתי' ויציבות פוליטית פנימית.

     

    בשנות התשעים המדינה הבורגנית המשיכה במעורבות גבוהה בכלכלה ובחברה, אך כיוון שהמעורבות השתנה, ואפשר אפילו לומר שהתהפכה, המדינה הבורגנית העכשווית:

    • מפריטה את החברות הממשלתיות ואת השירותים הממשלתיים בטענה שיהיו יעילים יותר תחת ניהולו הון הפרטי, שרכש אותם במחירי מבצע.
    • מפוררת את רשת הביטחון הסוציאלי, זו שקודם התגאתה בה. הטענה העכשווית היא שדווקא אותה רשת ביטחון החברתי מייצרת 'טפילים חברתיים'.
    • בשם היעילות, המדינה מחסלת את זכויות העובדים, בראשן הקביעות בעבודה, באמצעות העסקה באמצעות חוזים אישיים וחברות כוח אדם. המדינה נוקטת צעדים חד-צדדיים, לרבות באמצעות חקיקה, תוך התעלמות הפגנתית מהאיגודים המקצועיים ומההסכמים החתומים עימם.

     

    המדיניות הניאו-ליברלית שתוארה לעיל גובה מחיר חברתי כבד, הכולל התרוששות של שכבות רחבות של שכירים, אבטלה ממושכת, גידול מהיר בעוני, רעב וחסרי בית. על מחיר זה מצביעים אפילו דוחות של מוסדות ממלכתיים כמו בנקים מרכזיים או מוסדות הביטוח הסוציאלי.

     

     

    "הכל תלוי בך אישית"

    כיצד, למרות המחיר החברתי הכבד, מצליחים התאגידים הכלכליים והמדינה הבורגנית להשיג בפועל תמיכה ציבורית רחבה במדיניות הניאו-ליברלית, השונה במידה רבה מהמדיניות שנקטה המדינה הבורגנית במהלך כמעט יובל שנים? ניתן למנות גורמים שונים, ובכלל זאת מצבי עימות ומלחמה, המאפשרים ליצור אווירת חירום לאומית. אווירת המלחמה, מצדה, משמשת כמטרייה לפגיעות קשות בזכויות העובדים, הנשים, הילדים, הצעירים והקשישים. גם התקרנפות רוב המפלגות בכל הנוגע לשכבות המוחלשות של החברה, מהווה גורם חשוב בגיוס התמיכה הציבורית במתקפה.

     

    גורם נוסף, הזוכה לתשומת לב מועטה מדי, הם האקדמיה ואמצעי התקשורת, אשר מרביתם פועלים בשירות המערכה הרעיונית-הסברתית בזכות הניאו-ליברליזם. הסברה שיטתית מפי כלכלנים ואנשי אקדמיה, פרשנים כלכליים ומקצועני צמרת דוגמת רואי חשבון, פרקליטים וראשי ארגונים כלכליים, מתארת בצבעים ורודים את יתרונות השוק החופשי, ההפרטה, הקיצוצים החדים בקצבאות וצמצום העבודה המאורגנת. הם טוענים ללא לאות כי ככל שכוח העבודה נעשה

    גמיש יותר, כלומר כאשר העובד מאבד את הקביעות בעבודה ואת הביטחון במחר, כך מרוויחים יותר העובד עצמו, התאגיד והחברה כולה. "הכל תלוי בך אישית", מדגיש הניאו-ליברליזם, "לכן כדאי שתתאמץ יותר ולא תסמוך על האיגוד המקצועי - ולא על שירותי החינוך והבריאות הממלכתיים".

     

    אך הצלחתו הפוליטית של הניאו-ליברליזם אינה רק עניין של הסברה וניצול מצבי מלחמה ועימות לאומי. בסופו של דבר, התאגידים והמדינה הבורגנית אינם יכולים לסובב את הגה המדיניות הכלכלית-חברתית רק במלים. עליהם ליצור שכבה של נהנים קטנים מהניאו-ליברליזם. השכבה הזו מספקת לתפיסה בסיס חברתי שבלעדיו הבורגנות התאגידית, עימה נמנים רק כמה אלפי אנשים, אינה יכולה לקדם את עסקיה.

     

     

    מחיר אשליית השוק החופשי

    בעידן הקודם של הקפיטליזם הממלכתי, הבסיס החברתי שעליו יכלה להישען הבורגנות היו עובדים בחברות הממשלתיות וההסתדרותיות שזכו לתנאי עבודה משופרים וזיהו את מקום עבודתם עם המדינה, ולכן גם את טובתם עם טובת השלטון. היו גם חברי הקואופרטיבים, אנשי קיבוצים בעיקר, שזכו בתמיכה רב-צדדית מהמדינה. ההשתייכות לקבוצות אלה נחשבה לזכות יתר, ולכן הכניסה אליהן היתה מוגבלת בעיקר לנמנים עם קבוצות עובדים הגמוניות מבחינת הלאום, המוצא העדתי, הוותק בארץ ועוד. 

     

    והנה, באמצעות ההפרטה המדיניות הניאו-ליברלית מחסלת בהדרגה את קבוצות העובדים האלה, על זכויותיהן הייחודיות. את מקומן של קבוצות העובדים, שסיפקו בסיס לקפיטליזם הממלכתי, תופסות היום קבוצות אחרות: שכבות ניהול בינוניות וגבוהות בתאגידים הפרטיים והמופרטים, הזוכות בתנאי עבודה טובים יותר; יזמים קטנים ובינוניים אשר מנהלים שירותים פרטיים ומופרטים דוגת גביית מסים עירוניים, ניהול סניפי דואר ורשתות גני ילדים, איסוף אשפה, אספקת ארוחות לבתי-ספר, הפעלת פרויקט במסגרת תוכנית ויסקונסין ועוד; בעלי תפקידים בעמותות פרטיות וציבוריות, אשר מתיימרות למלא את תפקיד המדינה באספקת שירותים חברתיים או מטפלות בקורבנות הניאו-ליברליזם; בעלי תפקידים בתקשורת הפרטית, במכללות הפרטיות, במכונים ובבתי-החולים הפרטיים; ובעלי מקצועות חופשיים המעניקים שירותים עסקיים ואחרים לתאגידים.

     

    ההשתייכות לקבוצות עובדים חדשות אלה נראית לכאורה דמוקרטית יותר: היא מבוססת על תחרות אישית חריפה על מקום גבוה בשרשרת הניצול הניאו-ליברלית, ופחות על השתייכות לקבוצה לאומית, עדתית או מופלית לטובה מנימוקים אחרים של השתייכות. תיאורטית, גם מזרחי, גם ערבי וגם אישה יכולים להתמודד במכרז לאספקת שירותים למשרד ממשלתי, לעירייה או לתאגיד כלשהו. גם הם יכולים להקים עמותה שתעסוק בהעצמת נשים או בניהול הוסטל לנכים. 

     

    בטווח הארוך גם עובדים אלה, הנמנים על השכבות החדשות המשמשות משענת חברתית לניאו-ליברליזם, ישלמו ברובם את מחיר האשליה של השוק החופשי והתחרות החופשית. רבים מהם כבר פשטו את הרגל או שיגיעו למצב כזה בעתיד הלא רחוק. אך כל עוד הם משתכרים - הם משוכנעים ש"עשו את זה".

     

     

    המשת"פים של הסדר הבורגני החדש

    מי שנמנו קודם לכן עם שכבות העובדים בעלי תנאי השכר והעבודה המועדפים, קידמו את עצמם במידה רבה במנותק מיתר השכירים שעבדו בסקטור הפרטי, בעיקר מפעלים קטנים ובינוניים. לכן הם נתפסו, ובצדק, כאליטיסטים. אך הדרך שבה פעלו היתה קולקטיבית, באמצעות עבודה מאורגנת, ועדי עובדים חזקים, הסכמי עבודה ועוד. השכבות החדשות מקדמות עצמן באמצעות השתלבות בתחרות החופשית, האינדיבידואליסטית, ועל הריסותיה של העבודה המאורגנת מול ונגד האיגודים המקצועיים.

     

    הודות להתארגנותן, השכבות המועדפות הקודמות לחצו והשיגו חקיקה חברתית שיצרה את רשת הביטחון הסוציאלי. אך השכבות החדשות צצות, מתפתחות ומרחיבות את עסקיהן דווקא ככל שמצטמצמת מעורבות המדינה באספקת שירותים. בעוד השכבות המועדפות הקודמות היו מעוניינות בהתרחבות שליטתה של המדינה בכלכלה ובחברה, השכבות החדשות תומכות בהתלהבות בדגם "המדינה הקטנה", כלומר הקטנת מעורבותה ואחריותה בתחומים שונים. וכך, אפשר לומר שהשכבות החדשות מתפקדות כמשת"פיות של הסדר הבורגני הניאו-ליברלי, המוכתב בידי התאגידים ומוסדות פיננסיים כמו קרן המטבע והבנק העולמי.

     

    כמשת"פ של הסדר הכלכלי-חברתי הניאו-ליברלי, מי שנמנה עם השכבות החדשות תומך בהפרטה, בעבודה זולה שתזכה אותו במכרזים שונים, בחיסול העבודה המאורגנת ובהקטנת מעורבות המדינה. כמשת"פ של הניאו-ליברליזם, הוא יהיה

    דובר קולני נגד 'בטלנות' העובדים המאורגנים והבזבוז במגזר הציבורי, ובעד ביטוח פרטי, הטבות מס על-חשבון קיצוץ בתקציבים החברתיים וכן הלאה.

     

    למרות שאפשר לכנות את אלה הנמנים עם השכבות החדשות כמשת"פים, מבחינה ציבורית יש הבדל גדול בין שירות מנגנוני הדיכוי הממלכתיים לשיתוף פעולה כלכלי-חברתי. באוכלוסייה הערבית, למשל, דבק כתם ציבורי במי שמשתף פעולה עם המשטרה או השב"כ ומסייע להם לרדוף את בני עמו. אך אלה שנימנים עם השכבות תומכות הניאו-ליברליזם נתפסים כמצליחנים, אשר השיגו את מעמדם הודות לכישוריהם ומאמציהם, והוכיחו, אחת ולתמיד, כי השוק החופשי טוב גם לערבים.

     

    לכך יש להוסיף כי המשת"פים עם הניאו-ליברליזם באים לעתים קרובות מתוך המנגנונים הציבוריים עצמם. מי שהיה מורה הוא כעת מנהל עמותה לקידום החינוך; מי שעבד בעירייה הוא כעת מנהל חברה לגביית ארנונה; מי שעבד בהסתדרות עומד כעת בראש חברה לייבוא עובדים זרים; מי שהיה חבר ועד עובדים הוא כעת בכיר בחברה המופרטת. מאחר שאישית הם שיפרו את הכנסותיהם, הם ממהרים לנופף במעמדם החדש כהוכחה לטענה שחיסול המגזר הציבורי הוא בעצם 'עסק לא רע'.

     

    דווקא משום שהמשת"פ עם הניאו-ליברליזם אינו נתפס כמשרת השלטון, פעילותו זוכה בלגיטימיות ציבורית. אלא שזו לא רק לגיטימיות לעיסוקו האישי, אלא לניאו-ליברליזם בכלל, כתיאוריה וכפרקטיקה. וכך, כדי לבצע בשני העשורים האחרונים את המדיניות הניאו-ליברלית של הטבות מס לעשירים, הפחתת שכר לעובדים וקיצוץ דרסטי בקצבאות למובטלים ולעניים - לא נזקקה הממשלה במדינה התעשייתית הבורגנית להפעיל את המשטרה כדי לפזר הפגנות המוניות ולאסור פעילים חברתיים.

     

     

    ההתנגדות לניאו-ליברליזם

    מבלי לזלזל בשאלות הפוליטיות השוטפות ובהשפעתן הרבה של המלחמות, המצב הביטחוני והעימות הלאומי, שאלת הניאו-ליברליזם היתה ונותרה בשדה מערך הכוחות בין ההון לעבודה, התארגנות העובדים למאבק וההתייחסות למדינה הבורגנית. חיסול מדינת הרווחה, צמצום היקף החברות באיגודים המקצועיים, קיצוץ דרסטי בשירותים הציבוריים, לרבות אלה הניתנים על-ידי העיריות, קיצוץ חריף בקצבאות הביטוח הלאומי - כל אלה הם מהלכים הרסניים מבחינה חברתית, הדוחפים 40% מהשכירים בישראל לעבוד תמורת פחות מ-2,000 שקל לחודש, ואשר דרדרו כשליש מהחברה לחיים בעוני או כמעט בעוני.

     

    הניאו-ליברליזם הוא קו פרשת המים הכלכלי-חברתי, שמציין מהו המקום שכל אדם וכל ארגון מפלגתי תופס בהתייחסות לקפיטליזם העכשווי. כל שינוי חברתי מתקדם, קטן כגדול, ייתקל באופן בלתי נמנע בהתנגדות מצד הניאו-ליברליזם של התאגידים והממשלה, על שלל היבטיו וכלל מוסדותיו, הפרטיים והממלכתיים. ככל שתגבר ותתגבש ההתנגדות לניאו-ליברליזם, הפוגעת ברובה המכריע של האוכלוסייה, צמרת התאגידים תעדיף כי העימות הישיר לא יהיה עימה אלא עם המשת"פים של התפיסה.

     

    מול הניאו-ליברליזם צריכים לעמוד הרחבת העבודה המאורגנת, הקמת ועדי עובדים ביותר ויותר חברות והצטרפות לאיגודים המקצועיים; התנגדות להפרטת חברות ממשלתיות ושירותים ציבוריים; התנגדות לקיצוצים המעבירים את עול מימון השירותים החברתיים מהמדינה לאזרחים; וניהול מערכת הסברה נגדית החושפת את המהות האמיתית של הניאו-ליברליזם.

     

    עמדה זו אין פירושה תמיכה בעיוותים שנלוו למבנה הקודם שאפיין את הקפיטליזם הממלכתי, לרבות תופעות קשות של אפליה לאומית ועדתית ושל אפליית נשים. עמדה זו פירושה שהשגת שוויון לאומי (לערבים) ומגדרי (לנשים), כמו גם שוויון חברתי, אינה עוברת דרך השוק החופשי, התחרות החופשית והתחרות של כולם נגד כולם - אלא דווקא במערכה רחבה ככל האפשר הדוגלת בכלכלה המבוססת על צדק חברתי.  


     

    רוצים להעמיק בנושא השיעור? להלן רשימה ביבליוגרפית:

     

      

     

    • המכללה החברתית-כלכלית , עמותה ללא כוונות רווח, מספקת ללומדים בה ידע תיאורטי וביקורתי על החברה הישראלית - לצד אלטרנטיבות וכלים מעשיים שמטרתם לקדם שינוי חברתי. המכללה פועלת בכל הארץ ומונעת על-ידי פעילים חברתיים ואנשי אקדמיה הפועלים בהתנדבות מלאה. מדור חדש יגיש מדי יום ראשון שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים