תן חיוך, הכול לטובה

המושג הראשון במעלה המאפיין את תפיסת הרומן שקונדרה מציג הוא "המסך":‬ המובן מאליו, הנתון מלכתחילה, מסך שספרות ראויה לשמה מסירה וקורעת, על ידי חשיפת פלח מהבלתי צפוי, מ"מה שלא נאמר מעולם" (עמ' ‭160‬). הסרת המסך אינה מתבטאת דווקא בדברים נשגבים. מי שמכיר את סגנון כתיבתו יודע שאין בעיניו דבר מגוחך ומלא חשיבות עצמית יותר מן הדרמטי, מהטרגי ומהרומנטי, מהיומרה של "החשוב‭."‬ נאמן למורשת הצ'כית של המינורי והקומי, "הרמת המסך" מתבטאת דווקא בגילוי פניה הפרוזאיים והמגוחכים, הטיפשיים ולכן האנושיים, של המציאות.

המודל פורץ-הדרך העומד לנגד עיניו הוא "דון קיחוטה‭,"‬ שהפך על פיו כל מוסכמה אפשרית של הז'אנר. ואחריו, בשורה ארוכה, מתייצבים סופרים שהמשותף לכולם הוא מה שפלובר, כאשר גונה בהתחסדות על "היעדר כל טוב לב במדאם בובארי‭,"‬ הגדיר כ"לרדת לנשמת הדברים‭:"‬ "ובנשמת כל הדברים האנושיים...‬ הוא רואה אותה רוקדת, את הפיה הרכה של הטיפשות" ‭.(123)‬ בין אלה נמנים פלובר היובשני וה"פרוזאי‭,"‬ שרק פירט ופירט וסירב להעצים את הדרמות, דוסטויבסקי, עם הדחיסות המטורפת של דמויות חריגות, המתאהבות ורוצחות בהינף יד, ובגירסה בת ימינו – הסוריאליזם והפנטסיה של הספרות הלטינו-אמריקנית, המתרוממת מעל לפסיכולוגי ולפרטי, וחותרת אל חשיפת "הבעייתיות הקיומית" באמצעות הדמיון וצירופיו הבלתי אפשריים.

קונדרה, שגלה מארצו אחרי כישלון מהפכת 1968, ‬מייחד בספרו מקום מרכזי לספרות המרכז-אירופית, ספרותם של עמים שנושלו מתרבותם תחת דורסנותן של אימפריות: אוסטריה שבשליטת האימפריה ההבסבורגית הניבה יוצרים כמו ברוך ‭")‬הסהרורים‭("‬ ומוסיל ‭")‬האיש ללא תכונות") ‬שהרומנים שכתבו מתעלים מעל חוקי המשכיות וקוהרנטיות, מעל לסיפור הקונוונציונלי הלינארי-סיבתי, שנוא נפשו של קונדרה. או צ'כיה שסופחה באותה תקופה לתרבות ולשפה הגרמנית, ובנה הגדול, קפקא, הגאון שהפך בדיחה (יום אחד התעורר גרגור סמסא וגילה שהפך לשרץ) לשיקוף של מציאות, שאיש לא חזה אז את ממדיה העתידיים. אך אהבתו הגדולה של קונדרה שמורה ל"חייל האמיץ שוויק" של האשק, שבבעיטתו המלגלגת ב"חשוב" מגלם את המנטליות הצ'כית.

אכן, אופייני הדבר שקונדרה בז ל"תוגה" ומכבד כל כך את הקומי, משום שרק צ'כי חכם כמוהו מבין שההומור מסיר את משמעותם הגלויה של הדברים וחושף את "המצב הקיומי‭,"‬ את האמת העל-זמנית. לא עלילות גבורה אלא דווקא התפלות היא המפתח להבנת "הטבע האנושי‭,"‬ ו"רק הרומן לבדו השכיל לגלות את העוצמה המסתורית הכבירה שטמונה באפסי" (‬עמ' 27).‬ תובנה זו ושפע אחרות פזורות במסות לאורכן, כמו גם קישורים מרהיבים במקוריותם בין ההיסטוריה, התרבות, תולדות הרומן והתפתחותו הצורנית.

נקודה מאלפת בעיני היא שסופר שחייו ויצירתו עומדים בסימן הפוליטי, רואה את ייחודיותו של הרומן דווקא בחירות ובעל-זמניות, שרק הן מובילות בסופו של דבר אל עומקים ש"הפוליטי" מוטמע בהם, אך אינו נצעק בהם. אכן, תובנה מרעננת בימים אלה, שבהם ה"בון טון" האקדמי הוא "חתרנות פוליטית" בכל מחיר, הנוטלת מהספרות את החירות והנצחיות אל מול "עולם המציאות שלנו שהוא חמקמק וראוי לשכחה מעצם מהותו" (עמ' ‭.(143‬

ספר מומלץ לאוהבי ספרות, וגם לחוקרים ששכחו איך אפשר לאהוב ספרות.