שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חשבתן למה האביר נשאר תמיד על הסוס הלבן?
    אולי כי הוא אף פעם לא משתקע. הוא חי כבר מאות שנים, מעיר אלפי בחורות, מנער אותן משגרתן המשעממת מכניס להן פלפל לחיים, דוהר איתן למחוזות שבהן לא ביקרו מעולם, רוכב איתן אל השקיעה ואז נעלם לו לבדו באופק, דוהר אל היעד הבא
    אני לא מאמין שאני כותב את המילים האלה, ועוד על עצמי. אבל נראה שהדרך לשינוי עוברת בהכרה במי שאתה.

     

    "יש מניאק שיודעים שהוא מניאק, ויש מניאק שרק זה שלמעלה יודע שהוא מניאק", אמר פעם מישהו באיזה סרט ישראלי ששכחתי. אז נראה שאני מהסוג השני, כי עד היום לא ידעתי שאני כזה.

     

    נתתי לעצמי כל מיני תירוצים, "זה שהיא לא בשבילי לא אומר שאני מניאק", "הבעיה לא אצלי אלא אצלה", "זה הכל בגלל שהיא הלחיצה אותי". כל בחורה שהייתי איתה, תמיד חשבתי שהבאה שמחכה לי מעבר לפינה תהיה טובה יותר ותהיה האחת לה חיכיתי כל חיי. אז לא הייתי מוכן להתפשר ולבזבז זמן עם בחורות שלא עשו לי את זה, או עשו לי את זה זמנית בלבד, וכך נשארתי מוקף ידידות / אקסיות מיתולוגיות / יזיזות, ובעצם לגמרי בודד.

     

    זה לא שאמרתי לעצמי "הנה עוד קורבן ,מישהי חדשה לפגוע בה". ההפך הוא הנכון, תמיד אמרתי לעצמי, הנה, סופסוף היא הגיעה, האחת לה חיכיתי כל חיי, האהבה שלי, זו שאגיד לה את צירוף המילים שמפחיד אותי כל כך - "תתחתני איתי?"

     

    זה לא שאני חושב שאני מושלם, ממש לא

    אבל עם כל יום שעובר אני כאילו מחפש מה דפוק בה, מה אני לא אוהב בה. האם בקצה הרגליים המושלמות האלה מבצבצות להן אצבעות מכוערות, או אולי היא סתם חסרת טעם בלבוש, או רוקדת מטופש. אומרים שלכל אחד יש כישרון חבוי, אז כנראה זה הכישרון שלי - למצוא מה לא טוב בבחורה שאיתי. כל החיים עשיתי את זה בהצלחה יתרה. זה לא שאני חושב שאני מושלם, ממש לא, ואולי אפילו ההפך. זה פשוט מנגנון בלתי נשלט.

     

    תמיד כתבתי לעצמי, חשבתי שאולי ביום מן הימים אפרסם איזה ספרון. לפני כמה חודשים גיליתי שיש משהו ממכר בפרסום טקסטים באינטרנט. זה קצת כמו להופיע על במה, הסיפוק הוא מיידי, מחיאות הכפיים, התגובות המפרגנות, או במקרים מסוימים שריקות הבוז, הטוקבקים, התגובות. 

     

    גיליתי שברשימות ובפורומים, אם אתה "פוליטקלי קורקט" אתה זוכה למחיאות כפיים, כמעט בלי קשר ליכולות ולכשרון הכתיבה, או למה באמת רצית להגיד. אם הצלחת לשחק את תפקיד הקורבן, זכית מיד לחיבוקים תמיכה ואהדה, כמו קבוצת תמיכה ענקית. ואם היית אנושי שעושה טעויות, פוגע לפעמים או לא יודע להתמודד עם דברים, או בקיצור, "מניאק", זכית בקריאות בוז רמות, וכל הפגועים והפגועות ברחבי הרשת טרחו להטיח בך את טוקבקם, דעתם וניתוחם הפסיכולוגי למעשיך הנפשעים. אז החלטתי לפגוע קצת באווירת האחווה רבתי, לפוצץ את הבועה המעודדת את רומנטיזציית השמאלץ, לנפץ את האידיליה המדומה - לכתוב על החיים האמיתיים. להרוס לכן את מותג המניאק, שעצם הזכרת שמו בכתובים גורר רעש וצלצולים כמו הזכרת שמו של המן הרשע בעת קריאת המגילה.

     

    קודם כל חשוב שתדעו שאנחנו לא כאלה קרים בלי רגשות. אנחנו לא רוצחים סדרתיים מתוך מניע אפל של תאוות דם (לפחות רובנו). אנחנו לכל היותר הורגים כתוצאה של "תאונות אהבה". אני יודע שתגידו שבכביש צריך אחריות וצריך להיות מפוקס, כי תאונה זה רצח. אבל גם אתם הרי ממשיכים לנהוג אחרי אלכוהול, עוברים את המהירות המותרת ועושים מדי פעם עבירות תנועה, למרות שאתם מודעים לסכנה.

     

    נראה לי שאנחנו, ה"מניאקים", פשוט עושים אידיאליזציה של האהבה. אנחנו מחפשים את האשה הלא קיימת, מפני שבעצם אנחנו מפחדים למצוא אחת, כי אז נאבד את משמעות הקיום שלנו - החיפוש!

     

    חשבתן פעם למה הגבר האופטימלי מתואר כ"אביר על הסוס הלבן" ולמה הוא תמיד נשאר על הסוס? אולי כי הוא אף פעם לא משתקע. הוא נוסע, נוסע בזמן, חי כבר מאות שנים, מעיר אלפי בחורות, מנער אותן משגרתן המשעממת מכניס להן פלפל לחיים, דוהר איתן למחוזות שבהן לא ביקרו מעולם, רוכב איתן אל השקיעה ואז נעלם לו לבדו באופק. הוא דוהר אל היעד הבא, אל המשימה הבאה. זה ייעודו, להיות "האביר על הסוס הלבן", וזה מה שהוא עושה כל חייו. עם כל רכיבה ובכל פגישה חדשה הוא חולם בסתר ליבו שאולי סופסוף יישאר, יוריד את שריון הקשקשים ואת הקסדה, יניח את חרבו וישתקע. יסיים סוף כל סוף את המסע המייגע .

     

    לפעמים אני מרגיש כמו סוכן מכירות אפרורי

    נכון, אני נהנה לחיות בתחושת חיפוש, גם אם לפעמים היא מעייפת ומתישה. גם אם לפעמים אני מרגיש כמו סוכן מכירות אפרורי, שעובר מדלת לדלת ומספר על כמה טוב המוצר שהוא מוכר. אבל זה נותן לי סיבה לקום בבוקר, סיבה לצאת מהבית: הריגוש שלפני הדייט, הנשיקה הראשונה, החיזור, הרי זה הכי כיף. אז יש לי את זה בממוצע כל חודשיים, וכשזה מתחיל להיות רציני אני נלחץ. לא בגללכן, בגללי. מה, זהו, נגמר החיפוש? נגמר הריגוש?

     

    ואתן כועסות, נפגעות, חושבות שזה קשור אליכן, שמשהו לא טוב בכן. אבל זה ממש לא נכון. במשך השנים פיתחנו, חבריי ואני, "חיישני פגמים", שחייבים להצדיק את קיומם. אבל החיישנים עצמם פגומים, וכשהם לא מזהים פגם – הם מפרשים סיטואציה נורמטיבית לחלוטין כפגם. "היא מלחיצה", "היא ביישנית במיטה, בטוח אשתעמם איתה", "היא טובה מדי במיטה, כנראה עברה הרבה מדי", "היא מנסה לשנות אותי" ועוד המצאות.

     

    תמיד בסרטי מתח החוקר אומר שאם מבינים את המוח של הרוצח הסדרתי, מצליחים לנתח את דפוס ההתנהגות שלו, אז ניתן למנוע את הרצח הבא. אז הנה.

     

    האימייל של גיל

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מה, לוותר על השיריון?
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים