נקמת המורה לספרות
יוכי שלח כתבה בכישרון את מותחן בית הספר "אחד בספטמבר", אבל רבות מהדמויות כאן מנותקות רגשית, במיוחד הנוער המוצג כאכזרי במידה לא סבירה. משהו שקשור לעברה כמורה לספרות?
קשה להצטרף להתפעלותו של אמנון דנקנר, שבמאמר רצוף סופרלטיבים על "אחד בספטמבר", ספרה החדש של יוכי שלח, הכתיר אותה כ"אחת משתי המלכות של הספרות הבלשית העברית". שלח אמנם מיטיבה לבנות סיפור מתח אבל ספרה סובל מכמה חולשות ברורות, כגון חוסר אמינות רגשית, התרברבויות ספרותיות, שנינויות מאומצות מדי, וכן, גם פתרון התעלומה הוא הרבה פחות משכנע מכתב-החידה עצמו.
גופתה העירומה של המורה למוזיקה מתגלה ביום פתיחת הלימודים בכיתת הלימוד כשהיא ירויה בראשה, ואל עורה מוצמדים בסיכות פתקים עם משפטי שיר, בין השאר מתוך "בערב ב' כסלו" האפל והיפה של ערן צור. שושנה, המורה הוותיקה והדעתנית לספרות, מוצאת את עצמה במרכז שטף ההתפתחויות והגילויים על המורה הנרצחת, והיא זו המובילה אל פתרון התעלומה. יוכי שלח מפזרת במיומנות תפניות עלילה מותחות שאינן נותנות לסיפור ליפול, וכישרון ההעמדה הדרמטית שלה ניכר גם בפרטים, כגון המשפט המתאר את רגע גילוי הגופה בידי כרמלה המנקה: "לשנייה אחת לא הבינה כרמלה מי הוא הצורח כך באוזניה" – והצורחת היא כרמלה עצמה.
אבל מקור המתח העיקרי בסיפור הוא איזו אווירה של איום אלים השורה על מתווה העלילה, והאיום הוא דווקא מצדם של בני הנוער, שמתוכם אולי יצא הרוצח. אלא שעם התקדמות הקריאה מתברר, כי מוקד החוזק הסיפורי הזה הוא גם אחד ממוקדי אי-האמינות של הספר: התיכוניסטים פשוט מצוירים כאן כאכזריים וכמנותקים רגשית במיוחד. כך למשל הם מגיבים לידיעה כי המורה להיסטוריה האהוד והמסור, פרדי, נעצר כחשוד ברצח: "התלמידים מסתובבים... באופוריה – מבסוטים עד הגג שעצרו מורה! זה מצחיק אותם!". זוהי הצגה רגשית מעט מוגזמת ומלאכותית, מן הסוג החוזר כאן שוב ושוב. שלח, שהיתה בעברה מורה לספרות בתיכון, אולי חוותה רגעים לא נעימים עם תלמידים מתפרעים ולא ממש מפותחים רגשית, אבל האופן בו הפכה אותם בספרה למפלצות אטומות הוא כמדומה נקמה חריפה מדי (ישנם אמנם בספר גם כמה סוגי תלמידים אחרים, כגון כיתת מב"ר המתעקשת ללמוד את המלט, ואפילו שניים הדנים ספונטנית בשאלה האם האינטרנט הוא "כלי למהפכה חברתית" או "מדיום לשליטת התאגידים בהמונים הנבערים", אבל אלה נראים יותר כמשאלת-לב של המורה שושנה, כלומר יוכי).
אי האמינות הרגשית בוקעת בספר גם מכיוונים אחרים ומאפיינת גם דמויות נוספות: מיד לאחר גילוי גופת המורה, כשחדר המורים מזועזע וכמה מורות פורצות בבכי, נוטעת יוכי שלח בראשה של גיבורת הסיפור את ההרהור המנוכר הבא: "שושנה ייחלה שהדברים לא יהיו צפויים כל כך, כתובים מראש ומבוצעים בשלמות משמימה כזו". גם המורה הרצוחה עצמה הולכת ומתוארת לאורך הספר כקשוחת לב בדרגה רובוטית כמעט.
התייפייפות ספרותית
הקלישאות המסוימות מתגלות בספר דווקא בסביבת אותה מורה לספרות, שושנה. יש אמנם צד יפה בעצם היחס האוהד לספרות שמציעה כאן יוכי שלח, ובהחלט מעניין הניסיון שלה לפזר רמזים בלשיים בטקסטים שיריים (ניסיון שמצליח רק בחלקו), אלא שמעל העניין הזה כולו מרחפת איזו התייפייפות ספרותית: כך למשל כלבה של שושנה נקרא "ברוטוס" ואת המשפט "הגם אתה ברוטוס" הוא שומע ממנה "בוואריאציות שונות מדי יום ביומו" (!), וכך תמונתו של בקט אהוב נפשה שאותה בחרה לשומר-המסך במחשב שלה, וכך התלמידה עופר, אחת הגיבורות, שמתייהרת כאן על נהג מונית כלשהו, ו"בזדוניות" זורקת לו את שמה של המשוררת ויסלבה שימבורסקה, "מחברת 'שמחת הכתיבה'. כולם מכירים את זה", היא אומרת. בטח כולם, חוץ מהנהג הנבוך.לא אחת ניתן גם לשמוע מבעד לקולה של הסופרת שלח את קולה של הדוקטורית לספרות והמורה לספרות שלח, אותו קול המוכר לנו משיעורי השירה הטכניים עד דיכאון בתיכון, עם משפטים בנוסח "הנמען הוא עיוור... והדובר שמח לאידו" שאומרת שושנה לשוטרים שבאו אליה להתייעצות, ועם הערות בנוסח "אני לא בטוחה שיש בשיר הזה תכנון כל כך מדוקדק" – והכוונה היא שבשיר טוב באמת אכן יש "תכנון מדוקדק", מחשבה מורתית מוכרת ושגויה. בכלל, למרות ששני הגיבורים המרכזיים בספר מתוארים כבעלי "לשון חדה" (שושנה) ו"פסיקות שנונות" (פרדי), הם מפגינים בדרך כלל חידודים מתחכמים בטעם גימנזיסטי, בנוסח הערתו של פרדי, המפטיר כי השם 'ברוטוס' בוודאי גורם לכלב "דיסוננס קוגניטיבי מתמיד" (כלומר, חיה נאמנה עם שם של בוגד). הדאחקה האקדמיסטית הזאת גורמת לחברתה של שושנה להתגלגל מצחוק ולומר לפרדי שהיא "מתחילה להתאהב בו".
אבל נמצא בספר גם רגעים כנים, למשל כששושנה פוגשת את אותה חברת-ילדות נשואה, לבושה בג'ינס מחמיא, ו"לפתע חשה זקנה מאוד, עם השמלה הפרחונית ונעלי הנוחות הנמוכות". וכשהרגעים האלה מצטרפים ליעילות המותחנית, מתקבל רומן בלשי חיוני בסך הכל, גם אם ייקרא "בלב ולב" – כלומר, בלב חצוי - אם לאמץ לרגע את מטבע-הלשון החביבה על המורה שושנה.
"אחד בספטמבר" מאת יוכי שלח, הוצאת עברית, 299 עמ'
לפנייה לכתב/ת 
"אחד בספטמבר". עטיפת הספר
עטיפת הספר
מומלצים
