שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מקרה חמור של אהבה ממבט ראשון
    גאסי פינק-נוטל הביישן מאוהב נואשות בעלמה באסט. חברו ברטי ווסטר לוקח על עצמו לנהל שיחת ריכוך מקדימה עם העלמה דנן. מתוך הספר המענג "טוב ויפה, ג'יבס"
    "אני מבין שאת מאמינה באהבה ממבט ראשון?"

     

    "כן, כמובן".

     

    "טוב, זה מה שקרה ללב הכואב הזה. הוא התאהב במבט ראשון, ומאז הוא נשרף בלהבה, כמו שאומרים אם אינני טועה".

     

    השתרר שקט. היא הסבה את ראשה והתבוננה בברווז ששט באגם וכירסם עשבים, דבר שאף פעם לא הבנתי למה מישהו ירצה לעשות, אם כי אני מניח שבאופן אוביקטיבי העשבים האלה לא גרועים בהרבה מתרד. היא עמדה שם קצת, גומעת אותו, עד שפתאום נעמד על הראש ונעלם. זה שבר את הכישוף.

     

    "אוה, מר ווסטר!" היא אמרה שוב, ומצליל קולה ראיתי שהיא נכנסת לעניינים.

     

    "מאהבה אלייך, אני מתכוון", המשכתי, מתחיל להוסיף את השכלולים. אולי שמתם לב שבמקרים כאלה הקושי הוא לטעת את הרעיון העיקרי, להתוות את הקווים הכלליים. אחרי זה כל השאר הוא רק כניסה לפרטים. אני לא אומר שהתחלתי להשתפך, אבל ללא ספק זרמתי יותר מקודם.

     

    הצדודית שלך מקפיאה את המילים על שפתיו

    "הוא סובל נוראות. לא אוכל, לא ישן - בגלל אהבתו אלייך. ומה שמחמיר את המצב הוא שלב כואב זה אינו אוזר עוז לספר לך על כך, כי הצדודית שלך מקפיאה את המילים על שפתיו. בדיוק כשהוא עומד לדבר, הוא קולט כהרף עין את הפרופיל שלך, והמילים נוטשות אותו. טיפשי, כמובן, אבל זה המצב".

     

    שמעתי אותה מלעלעת וראיתי שעיניה מתלחלחות. אישונים מוצפים, אם אתם מעדיפים את הניסוח הזה. "רוצה ממחטה?"

     

    "לא תודה. אני בסדר".

     

    זה יותר ממה שיכולתי להגיד על עצמי. המאמצים התישו אותי. אני לא יודע אם אתם סובלים מאותה בעיה, אבל דיבורים מסוג מחית-תפוחי-אדמה כאלה גורמים לי תחושת עיקצוצים וכלימה איומה, יחד עם פעולה נמרצת של הנקבוביות.

     

    פעם בבית דודתי אגתה בהרטפורדשר אולצתי לגלם את המלך אדוארד השלישי הנפרד לשלום מהבחורה הזאת שלו, רוזמונד היפה, באיזו מסכת לטובת אגודת 'בנות כמרים במצוקה'. אם אני זוכר נכון, זה היה כרוך בדיאלוג ימי-ביניימי לוהט, מן הזמנים שבהם קראו לילד בשמו, ועד שנשמעה שריקת הסיום, אני מבטיח לכם ששום בת כומר לא היתה בחצי מן המצוקה שבה נמצאתי אני. נטפתי מים.

     

    התגובה שלי עכשיו היתה דומה מאוד. היה זה ברטראם נוזלי למדי שהיטה אוזן קשבת לבת-שיחו משהקת פעמיים ומתחילה ללהג.

     

    "אנא, אל תוסיף דבר, מר ווסטר".

     

    לא היה בדעתי, כמובן.

     

    "אני מבינה".

     

    שמחתי לשמוע.

     

    "כן, אני מבינה. יהיה טיפשי להעמיד פנים שאינני יודעת את אשר עם ליבך. חשתי בזה עוד בקאן, כאשר התבוננת בי באלם, ורק עיניך דוברות".

     

    כל כך התרכזתי בעניינו של גאסי, שלא עלה בדעתי שאפשר להבין מדברי משהו אחר. הזיעה, שכבר לחלחה את גבותי, הפכה למפלי הניאגרה.

     

    כל גורלי תלה עכשיו במילותיה של אשה. כלומר, לסגת אי אפשר. אם בחורה חושבת שגבר מציע לה נישואים, ומתוך הבנה כזאת היא רושמת אותו ביומן, הוא לא יכול להסביר לה שהיא מחזיקה בקצה הלא נכון של המקל, ושאין לו כוונה מזערית להציע משהו כזה. הוא פשוט חייב להשאיר את ההימור שלו על השולחן. והמחשבה להיות מאורס לנערה שמדברת בגלוי על פיות שנולדות כשכוכבים מוחטים את אפיהם או מה שזה לא היה, פשוט החרידה אותי.

     

    חשבתי שהיא לעולם לא תגיע לעיקר

    היא המשיכה לדבר, וככל שהאזנתי הלכו אגרופיי והתהדקו, ולא אתפלא אם הפרקים הזדקרו, לבָנים מן המאמץ. חשבתי שלעולם לא תגיע לעיקר.

     

    "כן, בכל אותם ימים בקאן יכולתי לראות מה אתה מבקש לומר. בחורות תמיד יודעות. ואז עקבת אחרי הנה, ושוב אותו מבט אילם בעיניך כאשר פגשת אותי הערב. ואז התעקשת שאצא איתך לטיול לאור הדמדומים. ועכשיו אתה מגמגם מילים עצורות אלה. לא, זה לא מפתיע אותי. אבל אני מצטערת..".

     

    המילה השפיעה עלי כמו אחד המצילי-חיים של ג'יבס. כאילו הזריקו לתוכי ספל מלא של רוטב בשר, פלפל חריף וחלמון ביצה – אם כי, כפי שכבר אמרתי, אני משוכנע שאלה לא המרכיבים היחידים. נפתחתי כמו פרח יפהפה המלבלב לאור השמש. הכל בסדר למרות הכל. המלאך השומר שלי לא נרדם במשמרת.

     

    "... אני חוששת שזה בלתי אפשרי". היא השתתקה. "בלתי אפשרי", חזרה ואמרה.

     

    הייתי כל כך עסוק בלהרגיש שניצלתי מהגרדום, שלא עניתי לה ברגע הנכון.

     

    "אוה, טוב ויפה", אמרתי בחיפזון.

     

    "אני מצטערת".

     

    "זה בסדר גמור".

     

    "מצטערת יותר מאשר אוכל לבטא".

     

    "אל תחשבי על זה אפילו רגע".

     

    "אנחנו עדיין ידידים?"

     

    "כן, בוודאי".

     

    "אז לא אוסיף דבר. נשמור על מה שנאמר כאן כמו סוד קטן ועדין של שנינו?"

     

    "בהחלט".

     

    "כמו משהו מקסים שמור באזוביון".

     

    "אזוביון, בהחלט".

     

    היא הביטה בי במין חמלה אלוהית

    השתררה שתיקה ארכרכת. היא הביטה בי במין חמלה אלוהית, כאילו הייתי חילזון שבמקרה דרכה עליו בחרטום הנעל הצרפתית שלה, ורציתי לומר לה שהכל בסדר, ושברטראם רחוק מלהרגיש קורבן לייאוש, ובעצם מעולם לא הרגיש עולץ יותר. אבל כמובן, אי-אפשר להגיד דברים כאלה. לכן לא אמרתי כלום ורק עמדתי על מקומי בפנים אמיצות.

     

    "הלוואי ויכולתי", היא לחשה.

     

    "יכולת?" שאלתי, כי תשומת-ליבי נדדה.

     

    "להרגיש כלפיך מה שאתה מרגיש כלפיי".

     

    "אה".

     

    "אבל אינני יכולה. אני מצטערת".

     

    "לגמרי אוקיי. אשמת שני הצדדים, בלי ספק".

     

    "כי אני מחבבת אותך, מר... לא, אני חושבת שאני חייבת לקרוא לך ברטי. מותר לי?"

     

    "אה, בהחלט".

     

    "כי אנחנו חברים טובים".

     

    "בטח".

     

    "אני מחבבת אותך, ברטי. ואילו הדברים היו שונים, אני תוהה..".

     

    "אה?"

     

    "אחרי הכל, אנחנו חברים אמיתיים... יש לנו הזיכרון המשותף הזה... יש לך זכות לדעת... אני לא רוצה שתחשוב... החיים הם כזאת תסבוכת, נכון?"

     

    עבור גברים רבים גמגומים מקוטעים אלה היו נשמעים ללא ספק כמו פטפוטים בעלמא, והם היו פוטרים אותם ככאלה, אבל בני ווסטר מהירי מחשבה מן האדם הממוצע, וביכולתם לקרוא בין השורות. פתאום הבנתי מה היא מנסה לפרוק מעל חזה. "את מתכוונת שיש מישהו אחר?"

     

    היא הנהנה.

     

    "את מאוהבת בבחור אחר?"

     

    היא הנהנה.

     

    "מאורסת?"

     

    הפעם טלטלה את הדלעת לשלילה.

     

    "לא, לא מאורסת".

     

    טוב, לפחות זה. בכל מקרה, מאופן דיבורה נראה לי שגאסי המסכן יכול למחוק את שמו מרשימת המועמדים, ולא ששתי לבשר לו את החדשות הרעות. הכרתי את האיש מקרוב, והייתי משוכנע שזה עלול לגמור אותו.

     

    אתם מבינים, גאסי שונה מכמה מחברי – השם בּינגוֹ ליטל למשל קופץ לראש – שכאשר נערה מסרבת להם, הם פשוט אומרים "יופי, שתלך לה!" וממהרים לחפש אחרת. גאסי היה בדיוק הטיפוס שאם ייכשל במקצה הראשון יוותר על כל העסק ויבלה את שארית חייו בגידול טריטונים ופאות לחיים אפורות ארוכות, כמו הברנשים האלה שקוראים עליהם ברומנים, בעלי פנים מיוסרות שמסתגרים מן העולם בבית לבן וגדול שרק קצהו מבצבץ מבעד לעצים.

     

    "אני חוששת שהוא לא מרגיש אלי אותו דבר. לפחות, הוא לא אמר כלום. אתה מבין שאני מספרת לך את כל זה רק כי..."

     

    "אוה, בהחלט".

     

    "מוזר ששאלת אותי אם אני מאמינה באהבה ממבט ראשון", היא אמרה בעיניים עצומות למחצה, "האם היה אוהב שלא אהב ממבט ראשון?" היא דיברה בקול משונה, שהזכיר לי – אני לא יודע למה – את הדודה אגתה בתפקיד המלכה בּוּדיקה, במסכת שכבר הזכרתי. "זה סיפור קטן וטיפשי. התארחתי אצל חברים בכפר, ויצאתי לטייל עם הכלב שלי, ולכלב המסכן נתקע קוץ ברגל. לא ידעתי מה לעשות, ופתאום הגיע האיש הזה..."

     

    אם נחזור לרגע לאותה מסכת, כשציירתי לפניכם את רגשותי באותו אירוע, הצגתי לכם רק את הצד הקודר של התמונה. בעצם היה לסיפור גם סוף-דבר נפלא. אחרי שפשטתי את השריון חמקתי במהירות אל הפאב המקומי, ניגשתי לדלפק וביקשתי מבעל הבית להתחיל למזוג. רגע אחרי זה היה בידי קנקן מהביתית המיוחדת שלהם, והתעלות הנפש של אותה לגימה ראשונה עדיין טרייה בזכרוני. זכר הייסורים שאך התנסיתי בהם היה בדיוק הנופך הדרוש כדי לעשות את הכל מושלם.

     

    ככה זה היה עכשיו. כשהקשבתי לדבריה קלטתי פתאום שהיא בוודאי מתכוונת לגאסי – כלומר, לא ייתכן שהיה גדוד שלם של גברים שהוציאו קוצים מהכלב שלה באותו יום; החיה איננה כרית סיכות – והבנתי שגאסי, שרגע לפני זה נמצא כל-כך נמוך בטבלת ההימורים, ששמו בכלל לא הופיע על הלוח, הוא המנצח הגדול למרות הכל. רעד עבר בגוף ומשפתי נפלט "וואו!" כל-כך חד, שהבאסט קפצה לפחות אינץ' וחצי מהטֶרה פירמה (אדמה מוצקה).

     

    "סליחה?" היא אמרה.

     

    נפנפתי יד קלילה.

     

    "שום דבר", אמרתי, "בדיוק נזכרתי שאני צריך לכתוב מכתב דחוף. ברשותך, אחזור עכשיו לבית. הנה מגיע גאסי פינק-נוטל. הוא כבר ידאג לך". כי עוד אני מדבר, גאסי צץ מאחורי עץ.

     

    הלכתי לי והשארתי אותם לענייניהם. בכל הנוגע לשני אלה, הכל היה מעבר לבסדר גמור. כל מה שהיה על גאסי לעשות זה להרכין ראש ולא ללחוץ (מונח ממשחק הגולף). כבר ברגעים אלה, כך חשתי בעת שעשיתי דרכי חזרה לבית, הסוף הטוב נכנס לפעולה. כלומר, אם אתה משאיר נערה וגבר, שכל אחד מהם הודה במילים מפורשות שהיא והוא מאוהבים בו ובה, בסמיכות קרובה בשעת דמדומים, לא נשאר אלא לבדוק את המחיר של כלי הכסף.

     

    יגעתי, מצאתי, דומני שביושר קניתי לי כוסית בחדר העישון. ולשם שמתי פעמי.

     

     

    • "טוב ויפה, ג'יבס", מאת פ. ג'. וודהאוס (תרגום: ג'וד שבא, הוצאת "חרגול")

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הוא סובל נוראות. לא אוכל, לא ישן
    עטיפת הספר
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים