שלט החוצות של אלוהים

יש לה כנפיים והיא עפה. כמה טוב שאפשר להתרומם מעל ביצת הבינוניות (גובה זה דבר נפלא). מלמעלה אנחנו בטח נראים לה כמו המולה שקטה שמתרוצצת לשום מקום. אתה מביט בה מבעד לחלונות הענק של הסופרמרקט וממריא איתה קצת. הקופאית הראשית מפסיקה לרגע את מוסיקת המעליות המטמטמת, זו שנועדה להקהות לך את החושים כדי שתשכח את המינוס בבנק ותקנה עוד. היא מעבירה לרדיו. הרמקולים של הסופר משדרים עכשיו חדשות חשובות.

התור לקופה המהירה ארוך ומיוזע. מישהו התרשל והגזים קצת עם החימום. אתה דוחף את עגלת הקניות עוד סנטימטר ועוקב אחרי הציפור שבחוץ, שלדג יפהפה. בינתיים, ברדיו, הנשיא לא רוצה להתפטר, ולרגע אתה תוהה לאיזה יועצי אחיתופל הוא משלם את שכר יחסי הציבור. הרי המגמה ידועה ומאובחנת, בהתחלה זו דעת הקהל שנוטשת ומיד אחריה גם הקהל עצמו.

היחצ"נים של הנשיא שכחו כנראה לבשר לו שבמקרים כאלה עדיף להיות אנדר דוג, אזרח מן השורה שנאלץ לוותר על תפקיד רם מעלה. חצי קורבן. מצד שני, קשה שלא להעריך את המזוכיזם הראוי לציון שבו התברך הנשיא השמיני של מדינת ישראל: לעמוד במרכז הבמה, לחטוף. ולחטוף. מצד שלישי, אם הוא אנס, אז יכול להיות שזו איזו דרך נפתלת תת מודעת להעניש את עצמו, ואם הוא אשם - שיחטוף לו.

הרדיו עובר בלוליינות אקרובטית למשפט של שר המשפטים, הוא העניק ברוב טובו המלכותי נשיקה צרפתית לחיילת. שיכרון של עמדת כוח לא שונה מוודקה רוסית זולה 45% אלכוהול. כשאתה שיכור אז מותר לך הכל. גם עופר גלזר, בעלה של המיליונרית, נתפס שיכור.

אבל מתישהו, באיזו נקודה של מיאוס, אתה נחלץ מאורגיית השחיתות שממלאת את הרדיו, מצטרף אל הציפור שבחוץ - ועף. הנשיא נהיה קטן כמו דג שעקץ דגה אחרת ועכשיו כל האקווריום נגדו. עוד טיפה גובה וגם זה מאבד משמעות, מכאן ההתרוצצות למטה נראית סתמית. אתה מזהה את עצמך בתור הארוך בדרך לקופה ושואל את עצמך מה אתה עושה שם. אה, כן. שלחו אותך להביא פירות יבשים לילדים שלך. ט"ו בשבט.

ממעוף הציפור אפשר לראות את ים הצרכנות הגדול שבו אנחנו חיים. הכרישים של היום השתכללו והתעדנו. במקום לנעוץ שיניים ולגמור עם זה, הם פשוט פורשים רשתות. גם הסופרמרקט הוא חלק מרשת גדולה שצרכנים מצויים כמונו מפרפרים בה בדרך לקופה.

מישהו טופח לך על הכתף. אתה דוחף את עגלת הקניות עוד מטר אחד וממהר לחזור לציפור שלך. היא נוחתת עכשיו על אחת המלכודות של ים הצרכנות, שלט חוצות של בנק לאומי. אתה שואל את עצמך אם היא מבינה את המסר של השלט. אבל משהו מוזר לה שם, כי זה לא משהו נטוע, זה תקוע. עמוד ברזל שלא צמח מאמא אדמה לא יכול להביא איתו שום מסר.

הציפור פורשת את כנפיה ונוחתת על שלט החוצות של אלוהים. עץ זקן שהכרישים השאירו לו עיגול קטן של מטר, מן תזכורת מאמא אדמה, מסביבו אספלט של מדרכה. מעניין אם הוא בחכמתו יודע שכל האספלט הזה הוא זמני, ומתחתיו משתרעת לה אמא אדמה למרחבים אין סופיים וממתינה בסבלנות אין קץ. ברור שהוא יודע. ט"ו בשבט בפתח.

יוסי בן טוב הוא פרסומאי חברתי. bentov@bentov.net