פסטיבל אלבומי דיכאון

Songs of love and hate 

לאונרד כהן

שנה: 1971

שרה אולי שרה שיר שמח, אבל גם אם ירצה, לאונרד כהן לעולם לא יצליח. גם אם יפזם את "Don't worry, be happy" הוא יהפוך את השיר לקינה מרירה על נשים שאבדו, זמן שחמק בין האצבעות וגבר שעדיין מחפש את ניצחונותיו הקטנים והעלובים במיטות זרות וזולות. לכן כל האלבומים שלו, גם אלה שמכילים שירים אופטימיים יותר או אובדניים פחות, הם אלבומי דיכאון יעילים. אבל באלבום הזה אין ולו שביב חיוך לכל אורכו, אפילו לא חיוך קטנטן ומר. הכל מר. הכל משרה עצב וכאב. אפילו השיר הקצבי והאנרגטי היחיד כאן נפתח במילים "האישה בכחול מחפשת נקמה, האיש בלבן, זה אתה, אומר שאין לו חברים". תסמכו על לאונרד כהן. הוא היה שם, הוא יודע שאין לכם סיבה לטרוח.

ויש פה גם את השיר היפה ביותר של כהן: "Famous blue raincoat".

Moon pix

קאט פאוור

שנה: 1998

הירח, כך נראה, עובר כמוטיב חוזר ביצירות נכאים. אצל ניק דרייק הוא היה ורוד, אצל מאות זמרי ג'אז הוא היה כחול, וקאט פאוור (או בשמה האמיתי, שון מארשל) יושבת לבד ומצלמת אותו, מרכיבה ממנו אלבום (תמונות) שמתעד כאב אמיתי, חי ועיקש. מארשל סיפרה שהאלבום נכתב תוך לילה אחד בחווה ששכרה בדרום ארה"ב, עת צורות שחורות מוזרות קראו לה להתעמת עם עברה במעבה היער. למקרה שבבוא הבוקר ימצאו רק את גופתה, היא הפעילה את מכשיר ההקלטה והתחילה לשיר, "כדי שלא יחשבו שאני סתם עוד משוגעת". השירים איטיים ורזים וקולה של מארשל נשמע כמעט אדיש, אבל המילים פוצעות וההגשה חשופה ומכאיבה. אם הדיסק הזה לא ילווה את הדיכאון שלכם, הוא לפחות יכניס אתכם אליו. וכמה אכזר העולם, דווקא לשיר הכי קצבי ולא-מייצג כאן יש קליפ. "Cross bones style" (ריל פלייר) 

The Smiths

שנה: 1984

אחד השמות הראשונים שקופצים לראש כשעורכים רשימת אלבומי דיכאון הוא הסמית'ס, הלהקה שהפכה את הדיכאון לסקסי ואת מוריסי לפוסטר המועדף אצל נערים שבוכים בשירותים של התיכון. הסמית'ס ידעו תמיד לאזן בין מצב רוח עגמומי למילים שנונות ועוקצניות, ורוב אלבומיהם מכילים גם שירים שמעלים חיוך לצד כאלה שמטרתם לבדוק איך נראה פרק היד שלכם כשהוא פתוח. מייד אחרי האלבום הראשון הוציאו הסמית'ס אוסף שכלל חלק משיריו (בביצועים אחרים) לצד סינגלים מוצלחים שזכו להצלחה אבל לא נכללו באלבום. התוצאה היא ריכוז סמיך במיוחד של סיבות למות, בעיקר אם אתה אנגלי ויורד עליך גשם מהאייטיז. "How soon is now"

Funeral 

The arcade fire 

שנה: 2004

לאונרד כהן וג'וני מיטשל הוכיחו שלא רק באנגליה מדכא, גם בקנדה החיים יכולים להוריד אותך על הברכיים. גם ארקייד פייר הרגישו ככה, כאשר בעת הקלטת אלבום הבכורה שלהם לא הפסיקו למות בני משפחה של חברי הלהקה. "עץ היוחסין שלי משיר את כל עליו" שרה רג'ינה בשיר הסוגר, והמאזין מצטמרר. בשאר השירים שר בעלה, וין באטלר, על שכונה שנקברת תחת השלג, אהבה שמתפרקת, מוות ושאר עניינים עליזים. המוזיקה המרתקת מגיעה מלהקה בת שמונה נגנים שמנגנים על אקורדיון, כינור וגיטרות, ואוהבים לתופף זה על זה. אחד האלבומים היפים ושוברי-הלב של שנות האלפיים. לא סתם קוראים לו "לוויה". "In the back seat"

Either/or

אליוט סמית' 

שנה: 1997

נסיך המלנכוליה של שנות התשעים גילם את הדיכאון גם בחייו, לא רק בשיריו. המוטיבים החוזרים בשיריו – דיכאון והתמכרויות לסמים ואלכוהול – ליוו את חייו עד סופם הטראגי בגיל 34, כשנמצא מת בדירתו וסכין גדולה נעוצה בחזהו. אם סכין גדולה בחזה לא מדכאת אתכם, אני לא יודע מה כן. האלבום המושלם שלו מ-1997 נקרא על שם ספר של פילוסוף דני שעסק, למרבה ההפתעה, בייאוש קיומי ובמוות. אבל בכישרונו הטראגי, סמית' ידע להפוך את חומצות הייאוש הקשות האלה לשירים קטנים, יפהפיים ועצובים כמו גשם על חלון, למלודיות עדינות ומינוריות ולהרמוניות קוליות ענוגות. לפעמים נדמה שקעקוע השור המאושר "פרדיננד" על זרועו של סמית' היה הדבר השמח ביותר אצל הגאון החד-פעמי הזה, שחסרונו עדיין מורגש, במיוחד לאור האלבום הפצוע והיפהפה הזה. טעמו את "Between the bars", שהשתתף גם בפסקול הסרט "סיפורו של ויל האנטינג" ואת גירסת הכיסוי היפהפייה של רותם אור הישראלית.

Pink moon

ניק דרייק

שנה: 1972

אליוט סמית' של שנות השבעים היה ניק דרייק (למעשה, המשוואה היא הפוכה), אמן שהשפיע על כל זמר-יוצר עגמומי עד היום אבל זכה להכרה מעטה יחסית לפני מותו בגיל 26. דרייק נאבק כל חייו בדיכאון קליני ובאינסומניה, והתחושות האלה נטרפו לתוך שיריו, שירים פשוטים ורבי-יופי שלא נמחים מהזכרון, כמו פני נערה שבדיוק סיימה לבכות. שנתיים אחרי התקווה שהפיח במאזינים עם "Bryter layter", אלבומו האופטימי יחסית, הגיע אל האולפן דרייק ריקני, חשוף ובודד להקליט את אלבומו האחרון, "Pink moon", שהוקלט באולפן במהלך יומיים, רק דרייק והגיטרה. האגדה מספרת כי דרייק הקליט את כל השירים בישיבה עם הפנים אל הקיר, והשאיר את סרטי ההקלטה על מדרגות חברת התקליטים שלו בלי לומר מילה.

Geek the girl 

ליסה ג'רמנו

שנה: 1994

כל אלבום של ליסה ג'רמנו, שהתואר היחיד שעשוי להלום אותה הוא "מכשפה מוזיקלית", עלול לגרום להתרוקנות בלוטת הדמעות, באחריות. אבל בדיסקוגרפיה השמיימית שלה בולט אלבום אחד כל כך מדכא עד שאני עצמי, ג'רמנואיסט מושבע, נרתע מלשמוע אותו בימים כתיקונם ושומר אותו למצבי חירום נפשיים. האלבום שהיווה את הפריצה היחסית של ג'רמנו אל המוני מאזינים חדשים, טווה את סיפורה של נערה מתבגרת שרק רוצה להיות "קול", לגלות את המיניות שלה וליהנות ממנה, אבל העולם האכזר והקר דואג לכך שהיא תיאנס, תידחה ותתייאש. הסיפור אוטוביוגרפי ברובו, ושירים כמו "Cancer of everything" או "A psychophant" - בו משולבת שיחת 911 אמיתית ומצמררת של בחורה מבועתת שפורץ נמצא בביתה - ידירו שינה מעיניכם ותקווה מלבבכם. "Cry wolf"

On the beach

ניל יאנג

שנה: 1974

במשך שנים, האלבום העצוב ואולי היפה ביותר של המלך ניל יאנג היה בלתי-מושג, בדיוק כמו האושר והנחת אחריהם תר יוצרו. אחרי יציאתו כתקליט, חברת התקליטים לא הנפיקה מהדורה חדשה שלו בפורמט של קלטת או דיסק, ועד 2003 הוא היה מצרך נדיר ומבוקש. האלבום הוא חלק מה-"Ditch trilogy" של יאנג – שלושה אלבומים עצובים עגומים ומעולים במיוחד שיצר אחרי מותם של חבר להקתו דני וויטן ואיש הצוות ברוס ברי, בין השנים 72'-74'. המוות הפתאומי ערער את יאנג והיגון, ההתפכחות המכאיבה והחששות נשפכו ממנו אל תוך סרטי ההקלטה בצורת שירי בלוז מפותלים, בלדות מהורהרות ואווירה דיכאונית ומדכאת, שהפתיעה את המאזינים אחרי אלבומים מצליחים ומעוררי חיוך כמו "After the gold rush" ו-"Harvest". שיר הנושא הארוך מחלץ דמעות מעיניי בכל האזנה, עם ההודאה השקטה והישירה בשבר, בפחדים ובבדידות של אמן בשיא תהילתו, שמאבד את הקרקע היציבה עליה הוא עומד.

A river ain't too much to love 

Smog

שנה: 2005

ביל קלהאן המתכנה "סמוג" הוא אדם מורכב ורב-פנים, וכאלה הם גם הטקסטים שלו. אבל בדרך מהראש והמחברת שלו אל האוזניים שלנו הטקסטים עוברים דרך הפילטר של מיתרי הגיטרה והקול שלו, שמשטחים אותם לרצף מדכא ונטול תקווה של פריטות איטיות וקול בריטון יבש. בהאזנה ראשונה הוא סתם משעמם, אבל בשעת דכדוך האלבום הזה נפתח כמו זנב-טווס ומגלה את כל צבעיו האמיתיים: אלף אלפי גווניו ובני-גווניו של העצב, בנימים דקים של קול, מילים ומנגינה. גם בשירים הקצביים, גם ברגעים בהם הקול של קלהאן מתבהר, עדיין נדמה שאלה שיריו של אדם חרוך, מצולק ומפורר, ששיר עליז שלו הוא כמו נכה שמנסה לרקוד – ניצחון מעורר חמלה. אפילו שיר כמו "Rock bottom riser", שמילותיו יכולות להתפרש בקלות כשיר אוהב ומנחם, יגרום למאזיניו לדחוף את הראש לתנור כשמאחוריהם רק מכתב קצר ליקירהם.

פסקול הסרט "האסונות של נינה"

אסף אמדורסקי ושלומי שבן

שנה: 2003

כי יש מעט מאוד אלבומים שמדכאים יותר מהגל החדש. הנה 15 האלבומים הבולטים של דור הפינגווין.

עדיין קוראים מבעד למסך הדמעות? נכנסתם לדיכאון כי דיסק הבכי החביב עליכם לא נמצא ברשימה? אולי אתם בכלל עולצים ושמחים ורוצים להמליץ על אלבום שיגרש את החושך ויביא לליבנו אור איתן? המליצו, הכפישו והרחיבו בתגובות.