ההזדמנות השנייה שלי, הסוף
נלחצתי, נשמה מבולבלת בשוק של מעלה, פעוטת ז'יטונים, ועוד קצת יותר מרבע שעה סוגרים ויורדים לסיבוב נוסף. סיבוב? 70 ומשהו שנים, כמה ימים זה בדיוק? ואני צריכה להחליט בשעה בין יופי, חוכמה, וכסף. חלק שני ואחרון
ריחפתי בנפש מועקת ונואקת. שניות בודדות לפני שהגעתי לדוכן ההומור זיהיתי את השקית של הצדיקה שקנתה את "רגלי סופיה לורן".
"היי, זוכרת אותי?"
"כן, בטח, איך הולך?"
"לא כל כך טוב".
"כמה ז'יטונים יש לך?"
"91 ז'יטונים", ייבבתי בעוניי.
התבוננה בי בחמלה. "אני מבינה. הסתובבת קצת בדוכנים, יש לך מושג מה את רוצה?"
מה אני רוצה ידעתי בדיוק. מה רוצה הילד העני שעומד מול חנות הצעצועים? אני רוצה את רגלי סופיה לורן, את חזה מרלין מונרו, את שפתי מרלין דיטריך, ולמה לא להיות חכמה כמו איינשטיין ולהיוולד לבית משפחת רוטשילד או רקנטי? כן, וכמה ז'יטונים זה יעלה לי בדיוק? כנראה יותר מאלף, מי יכול לקנות את כל זה? אולי רבי עקיבא שמת מות קדושים. הוא בטח התגלגל לתוך אנג'לינה ג'ולי. מי שיער, למי היה זמן לחשוב על החיים הבאים, הרי בקושי היה לי זמן לחיות עם כל הצרות שהיו לי. והיו לי צרות - חייתי מאחת לשנייה.
"אני באמת לא יודעת מה אני יכולה לקנות בז'יטונים שלי. אמרו לי לא לבזבז יותר מחצי תקציב על חיצוניות, וזה לא מספיק לכלום", גנחתי.
"יופי חשוב בעולם למטה, אבל זו בחירה שלך, את יכולה למצוא פנים נאות בתקציב שלך. רק שלא יישאר לך כלום לשכל".
"אז בגלל זה אומרים שהדוגמניות טיפשות?" שאלתי, "כי אותן נשמות מבזבזות את הז'יטונים על יופי ולא נשאר מספיק לשכל?"
"זו הכללה, אבל אני חושבת שהיא לעיתים נכונה", ענתה בקול חלש. למה היא מתנצלת? אז קנתה לה את רגלי סופיה לורן. יש לה מספיק ז'יטונים, למה לא ליהנות?
"תשמעי", אמרתי לה לאחר מחשבה קצרה, "אני מוכנה לוותר על השכל בשנייה. בחיי הקודמים היתה יתר מחשבה גורמת לי למועקה. נשים חכמות שאינן יפות אינן מפסיקות להתייסר. אלא שהז'יטונים שלי לא יספיקו בכל מקרה ליופי אמיתי. אז גם שלא אהיה יפה וגם שאהיה טיפשה?"
הייתי מרותקת אל רוכל שצעק: "הכל בז’יטון אחד"
הצדיקה הציעה שנטייל קצת בשוק והיא תעזור לי לבחור. ריחפנו בדממה בין הדוכנים, וכשחצינו את אזור המשפחה היא הזכירה שמשפחה טובה תמיד עוזרת, אבל לא עניתי כי הייתי מרותקת אל רוכל שעמד בצד וצעק: "הכל בז’יטון אחד". אולי אמצא לי שם אף סולד? חשבתי, אבל הצדיקה שקראה את מחשבותיי אמרה שלא כדאי לנסות, כי בעולם למעלה, כמו בעולם למטה, אין מציאות, והאף הסולד שאמצא בז’יטון אחד יביא עליי מחנק.
אחרי רבע שעה בה בחננו את הסחורות ואני לא מצאתי דבר שרציתי בתקציב שלי אמרה לי הצדיקה: "זהו, את צריכה להחליט, אין לך עוד הרבה זמן".
נלחצתי, נשמה מבולבלת בשוק של מעלה, פעוטת ז'יטונים, ועוד קצת יותר מרבע שעה סוגרים ויורדים לסיבוב נוסף. סיבוב? 70 ומשהו שנים, כמה ימים זה בדיוק? ואני צריכה להחליט בשעה בין יופי, חוכמה, וכסף. בחיי הייתי מזל מאזניים, היה לי קשה להחליט בין לחם שחור ולבן, וכשהייתי ילדה הייתי עומדת חמש דקות עם דלת המקרר פתוחה ולא מצליחה להחליט מה אני רוצה לאכול.
פתאום האירה נשמתה כמגדלור מעל ים סוער. "הנה", הצביעה על קרונוע קטן וישן כמו של אלטע זאכען שעליו שלט מאיר נשמות: "מבצע - מערכת כוללת של דוגמנית ב-91 ז'יטונים!".
התרגשתי כשריחפנו לשם. "את חושבת שזה מקריות שלי יש 91 ז'יטונים וזה בדיוק המחיר? אולי זה נגזר מלמעלה", אבל היא הזכירה לי שאנחנו כבר למעלה, ומה שנגזר מתבטא במספר הז'יטונים שנתנו לנו.
"91 והיא שלך", אמר לי המלאך מאחרי דוכן האלטע זאכען.
עירום נשים נשי אישה גוף בטן איבר מין (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
"אני לוקחת. תארוז", אמרתי וכבר הושטתי לו את כל הז'יטונים שלי.
"רגע, יופי זה לא הכל, חכי רגע, אולי יש פה איזה בעיה", אמרה לי הצדיקה. איזה צדיקה? רק לפני חצי שעה ביקשה שיארזו לה את רגלי "סופיה לורן" ומה יש לה עכשיו בשמחתי?
"איזה בעיה כבר תהיה? שאני אהיה טיפשה? לא אכפת לי. אני רוצה להיות יפה".
"תגיד, המערכת הזו, עם איזה שכל היא מגיעה?"
הצדיקה לא ענתה לי ופנתה למלאך מאחורי הדוכן בקולה הרך: "תגיד, המערכת הזו, עם איזה שכל היא מגיעה?"
"אייקיו 152, חכמה נורא, כשרונית לשפות, שמיעה מוזיקלית, גם מציירת, יכולת לוגית, וחדות מחשבה נדירה", הקריא מהפרוספקט.
"אז מה הקאץ'?" שאלה, אבל הוא רק משך בכתפיו.
"את תתני לי לשלם וללכת?" אמרתי בחוסר סבלנות.
"חכי רגע, טוב? יש לנו עשר דקות עד שסוגרים כאן, בואי לפחות נברר את העניין", אמרה, והתגנבה לי מחשבה שאולי היא מנסה לשכנע אותי לא לקחת את המערכת הזו כדי שהיא תיקח אותה.
היא שוב פנתה אל המלאך:"איך המשפחה? עניים מרודים? אולי האבא סוטה?"
"מה פתאום. משפחה עשירה, אחת משש המשפחות ששולטות בכלכלה בארץ. אין שם סוטים, כולם בריאים בנפשם".
"אני לוקחת וזהו!" כבר לא התאפקתי ושלשלתי את הז'יטונים לכפו של המוכר. יש מציאות בחיים, כולנו יודעים, וכנראה יש גם מציאות למעלה. כמו בשוק הכרמל, שם מצאתי פעם חולצה של דונה קארן ב-30 שקל.
"עוד שניה, טוב?" אמרה למוכר, שכבר רצה לארוז לי, וחטפה לו את הפרוספקט מהיד. היא קראה אותו במהירות ואז החזירה לו ופנתה אליי: "אל תקני, זה דפוק".
לא הבנתי. "מה יש?"
"כתוב באותיות קטנות שעל אף יופייה, עושרה, חכמתה, והאהבה שתתן לה משפחתה, היא לעולם לא תהיה מאושרת". הביטה בי והוסיפה ברוך של צדיקה, "יש אנשים שלא מסוגלים למצוא את האושר. נידונו לעצב, כי חסר להם דבר אחד".
"מה חסר?" עדיין לא לקחתי בחזרה את הז'יטונים.
"אושר. בלוטת האושר שלהם דפוקה והם לא מסוגלים ליהנות מהחיים". היא לקחה ממנו את הז'יטונים שלי. "בואי, אנחנו צריכות למהר, עוד מעט סוגרים".
הצדיקה לקחה אותי לסיבוב זריז, מצאה לי משפחה חמה מרמת גן והמליצה על שכל סטנדרטי, כמו של רוב העם, ומערכת משולבת של גוף ופנים. אבל אני, שכבר הכרתי את המערכות המשולבות שמוכרים ב-30 ז'יטונים, עדיין לא זזתי ממקומי.
המלאך מאחורי דוכן המשפחה אמר שבעוד שבע דקות סוגרים וכדאי שאמהר. הוא הושיט את כפו, והצדיקה הפצירה בי: "נו, תני לו כבר את הז'יטונים בשביל המשפחה ברמת גן והשכל הסטנדרטי ורוצי לך לקנות מערכת משולבת לפני שסוגרים".
נחלצתי וכבר כמעט שלשלתי בכפו הענוגה של המלאך את הז'יטונים, כשפתאום הבנתי מה אני צריכה לעשות. "חכי לי ביציאה מהשוק", אמרתי לה וריחפתי בחופזה לדוכן של "הכל בז’יטון". בשלוש דקות אספתי את כל החלקים. אמנם העיניים קטנות מדי והשכל לא יוביל אותי מעבר לבית ספר יסודי, ובנושא המשפחה היה אפילו גרוע יותר, כי לא היה לו כלום בארץ ובטח לא באמריקה, אז בחרתי משפחה בהודו, ללא אבא וללא פרוטה.
אבל מה, אחרי כל הקניות נשארו לי 80 ז'יטונים ושתי דקות, ריחפתי אל דוכן הרגליים, הושטתי למלאך ההמום את הז'יטונים שלי ואמרתי מתנשפת: "רגלי סופיה לורן בבקשה. תארוז ואל תאמר מילה".
הוא לא אמר כלום. גם הצדיקה אותה פגשתי ביציאה מהשוק לא אמרה דבר כשראתה אותי עם השקיות. "מה את שותקת ככה. אל תדאגי", צהלתי לקראתה.
"אולי ניפגש למטה, מי יודע", לחשה כשריחפנו לעבר השער ממנו אנחנו תכף יורדות לסיבוב נוסף.
לא עניתי לה. איך ניפגש כשאני הולכת להיוולד למשפחה אנאלפבתית בהודו שמרוויחה עשרה דולר בחודש, בעוד שהיא תיוולד בהרצליה פיתוח ותדגמן מגיל 14.
עמדנו בתור מול השער, נשמות רבות, מתרגשות ומפרפרות לקראת היציאה לעולם. המלאכים עברו בינינו וברכו אותנו שנהיה טובים. אני איחלתי לעצמי שאהיה צדיקה בחיים האלה ודוגמנית בחיים הבאים לאחר מכן.
בחורה אשה גשם רגליים עקבים חורף (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
וידענו גם על איש שיכור שאורב באחד הפרברים העלובים בהודו, ממתין וממלמל, שותה ומסתכל, זומם ומתנכל לנערה בת 17 שפוסעת בנעלי עץ גסות לקראת גורלה. הוא תכף יאחז בה בידו הכבדה, יקרע ממנה את חולצתה ויפשק בכוח את רגליה. מאוחר יותר בלילה ייקלע אבי השיכור לקטטה וייהרג, ואילו אמי שנאנסה תבכה עד הבוקר.
המלאך האחרון לפני השער הושיט אלינו את אצבעותיו הארוכות החלקות, "את השקיות בבקשה".
הצדיקה הושיטה לו את השקיות המלאות שלה, ושנייה לפני שנבלעה בשער הסתובבה אליי בחום: "את תהיי בסדר?"
"בטח", הצבעתי על השקית עם רגלי סופיה לורן, "כל עוד המיני באופנה אני אהיה בסדר גמור".
אמרו לי לא לבזבז יותר מחצי תקציב על חיצוניות, וזה לא מספיק לכלום
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
