דוקטור WHO?
פיט טאונסנד ("The Who") כותב ב-1973 את "קוודרופניה", מסע אל שנות ה-60 שלא נוטף אהבה לשם שינוי. גיא בניוביץ' חוזר אל האלבום המדמם
הידיעה המענגת ביותר שהתפרסמה לאחרונה היא זו שסיפרה על איחוד קרוב של "פוליס". כמי שהלהקה ליוותה את פסקול ילדותו, יש סיכוי סביר שאם האיחוד יתממש, תמצאו אותי בין רוכשי הכרטיסים (מן הסתם במחיר מופקע, בשורה 2344 באיצטדיון בלונדון). ועדיין, סטינג בראשית הדרך נתן לרוק לא מעט, גם כתמלילן (אחת השורות החביבות עלי בעולם היא זו שמתארת את קהל השבים מהעבודה כ"Packed like lemmings into shining metro boxes").
והנה פרט טריוויה קטן, שיוביל את רכבת האסוציאציות: ככוכב קולנוע, הפציע פרצופו של סטינג לראשונה בשנות ה-70, בסרט שמתבסס על אלבום קונספט מופלא, שבו נעסוק היום. אלבום שאיננו "פרוג" מסורתי (כפי שמציין, בצדק, אורי ברייטמן...), אלא יותר ניסיון לייצר אופרת רוק שהיא מבט נוסטלגי אל העבר; עבר מפוצל לארבעה, עבר גס וכואב של התבגרות בבריטניה של המעמד הנמוך. או במילים אחרות, קוודרופניה.
"אתה אומר שהיא בתולה?
אז אני אהיה הראשון שלה.
מה, החבר שלה יהרוג אותי?
שרק ינסה, הבנזונה.
אני רואה כפול, אבל תשתדל לא לפספס
יהיו צרות כשהיא תבחר את הגבר שלה.
מה זה? רוצה לקחת,
מי זאת? רוצה לאנוס,
יש התערבות? אני בפנים,
להתמסטל? הכי טוב.
דוקטור ג'ימי ומר ג'ים,
כשאני על התרופות לא תראו אותו
הוא יוצא רק שאני מוריד את הג'ין שלי".
השנה היא 1973, אולי השנה החשובה והפוריה ביותר של הרוק המתקדם. מי שמרים ראש ומסתכל סביבו הוא הגיטריסט והיוצר הוותיק פיט טאונסנד, הציר המרכזי של להקת "The Who", שכבר יושב משהו כמו 10 שנים בביזנס והביא לעולם שלל אלבומי רוק וגם את אופרת הרוק המופתית "טומי". טאונסנד מחליט להתחבר לרוחות החדשות, וללכת על אלבום כפול, מורכב, שמחבר בין הצליל המסורתי של The Who – התופים הכבדים של קית' מון, השירה הזועקת של רוג'ר דאלטרי והגיטרה הדומיננטית והקצבית שלו עצמו – לבין הצלילים של העידן החדש. הוא כותב את "קוודרופניה", מסע מופלא אל שנות ה-60 ותחילתה עידן הרוקנרול הבריטי, מפוצל לארבע נקודות מבט, בהתאם לארבעת חברי הלהקה (ונזכיר גם את הבסיסט ג'ון אנטוויסל, שהלך לעולמו בשנים האחרונות).
העבר קורא לו
מילה על טאונסנד. מוסיקאים לא מעטים רגילים לצקצק בהתנשאות ולומר שתרומתו היחידה לרוק היתה מה שמוגדר כ"אומף... אומף, אומף!" כלומר שלוש מכות בגיטרה, כשלאחר הראשונה באה פאוזה של שנייה. הטריק הזה הפך לאחד מסימני ההיכר של הלהקה משירים מוקדמים, דרך "טומי" ואילך. אבל בקוודרופניה (ועוד קודם לכן, באלבום המצוין "Who's Next", שבו החלו לראשונה נגיעות של רוק מתקדם) טאונסנד מראה כתיבה בוגרת, גם במוסיקה אבל בעיקר בתמלילים, שממש מדממים מציאות מרירה. אסור לשכוח כי מדובר במוסיקאי שכתב על נושאים כמו בגידה בבן הזוג והתעללות מינית בילדים – כשסביבו עדיין שרו כולם "לאב לאב לאב".
הקטע מקוודרופניה שבו נעסוק הוא "ד"ר ג'ימי", יצירה בת 8 דקות וחצי שמשלבת הכל ופתחה במקור את הצד הרביעי של האלבום. זה מתחיל בקול של הרוח המכה בכבדות בגלי הים, סאונד המחבר בין כל הקטעים באלבום. מיד לאחר מכן מתחיל השיר, בביצועו האנרגטי והצרוד משהו של דאלטרי. למעשה, מספר שירים חברו כאן יחדיו: מצד אחד שירו של הגיבור הדחוי, ג'ימי, השוכב עצבני על החוף בעיירה ברייטון (לכו וקראו על העלילה אם אתם רוצים, אין מקום לספר הכל), מנגד ההמנון הנוגה "האם זה אני", שהוא המוטיב המסמל את הבסיסט אנטוויסל. והכל מלווה בקצב רוק סוער ובמעברים חדים ויצירתיים, שמלבישים ומפשיטים את השיר שוב ושוב.
"האם זה אני, אפילו לרגע?
הכוכבים נופלים,
החום עולה
העבר קורא לי".
התמליל מצמרר. "ד"ר ג'ימי" הוא מלכתחילה יצירה המדברת על דואליות. על אדם המשתנה כהרף עין מטיפוס רגיש ולירי למפלצת שיכולה להגיע אף לאונס ולמעשי אלימות. זהו בן נוער, שנמצא כל העת ברצף שבין טיפול תרופתי להתפרעות מוחלטת. השיר תופס אותו במספר נקודות על הרצף הזה, במצב רוח שונה בכל פעם. את עיקר העוצמה תורמים בפזמון כלי הנשיפה, שלהם אחראי אנטוויסל עצמו (שנתן את אותה תרומה ממש לקטע הפתיחה של "טומי"). השילוב הזה, בין רוק על סף הכבד, כלי נשיפה וקלידים, נותן סאונד ייחודי לקטע ולאלבום כולו.
"דוקטור ג'ימי" מחליק בעדינות בסיומו לקטע אינסטרומנטלי, ולאחריו מסיים השיר "Love, rein o'er me" את היצירה כולה. וזהו כבר מסר סיקסטיז מובהק – האהבה תיתן את התשובה, רק היא תרגיע את הנפש הסוערת.
יש הרבה יופי, תיחכום ואנרגיה ב"קוודרופניה". אבל "The Who" לא הצליחו באמת לחדור לעולם הרוק המתקדם, למרות הניסיון החד-פעמי שלהם. הם נותרו מבחינה מוסיקלית שייכים לסיקסטיז, עם כל הטוב והרע שיש באמירה הזו. סביבם צצו באותה שנה מפלצות פרוג כמו "Selling England by the Pound" של ג'נסיס וכמובן "Dark Side of the Moon" של פינק פלויד, שהציעו צליל חדש, ומשהו שטאונסנד וחבריו כבר לא יכלו לתת לו פייט אמיתי. נכון, הוא לא "פרוג" במובן המצומצם שלו, אבל "קוודרופניה" נותר אחד הניסיונות היפים והעשירים ביותר של החבר'ה מהסיקסטיז להוכיח שהם עדיין כאן. פתחנו באיחוד של פוליס? זה לא מקרה, אולי, שגם "The Who" התאחדו לסיבוב הופעות בשנה האחרונה (לרגל אלבום חדש). רק טאונסנד ודאלטרי נותרו מההרכב האגדי. הקוודרופניה צומקה לסכיזופרניה - אבל גם זה משהו. או שלא?
הפינה "מתקדם לאחור" תציג מדי שבוע יצירה מאסכולת הרוק המתקדם. כל הבחירות הן המלצות של החתום מעלה בלבד, ויש לשמוע אותן בווליום גבוה במיוחד, כשכל הסובבים אתכם משוכנעים שהשתגעתם סופית. תיהנו.
