שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: ניב קלדרון

    תשחררי את הילד. הוא רק הולך לגן

    שמישהו יעצור את זה. מהפעוטון, לגן, לגן עירייה, לבית הספר, לחטיבה, לתיכון. רגע, הוא אולי גדל ומוכן ובשל, אבל אתם... אתם רק רוצים שמישהו יעצור הכול וייתן לכם לחבק את התינוק שלכם לעוד רגע אחד. ועוד אחד... הפסיכולוגית שירלי יובל-יאיר מדברת על פרידות מהילדים

    השעה שמונה ורבע בבוקר. את עומדת בשערי הגן וסביב המותניים שלך לפות ילד זב חוטם שעיניו ממטירות בלי הפסק. כבר שיחקתם "עוד משחק אחד ואני הולכת", כבר הקראת "סיפור אחרון ודי ודי", כבר הבטחת שלל הבטחות לבילוי אחר צהרים הרפתקני, כבר שיחדת בממתקים עתידיים...

     

    בקיצור, ניסית הכל, אבל ילדך הפעוט בוכה בכי תמרורים. את מאחרת לעבודה ומזדהה עמוקות עם אומללותו של ילדך, אבל הקש ששובר לך את הגב הוא דווקא מבטה הנוזף של הגננת. היא לא נוזפת בילד. היא נוזפת בך! ואומרת לך בהדגשה, תוך שהיא נוקטת בלשון גוף שלישי: "עכשיו אמא, תיפרדי יפה כמו ילדה גדולה מנדבי..."

     

    אם לא הבנת את הרמז ואת מתעקשת לחבק עוד קצת את הפעוט המקומט מבכי שבחיקך, הגננת עוברת לאישית לוחצת: "להתראות, אמא!" "את רק עושה לו את זה יותר קשה" ובלחש תסנן: "זה בגלל שנשארת יותר מדי זמן".

     

    שער הגן 

    השער נסגר, נדבי גורר רגלים פנימה, בעקבות הגננת, לפינת היצירה. ואת נשארת ברחוב, מנגבת דמעה (או כבר ממש גועה בבכי) ורוצה לצעוק: "אל תעוף, גוזל! מה פתאום שתעוף?"

     

    תיאור קצת מפלצתי? אולי הגזמתי קצת? כן, ולא. נכון, יש בקרים שילדך מדלג לגן מלא חדווה, יש גם גננות מקסימות וכאלה עם סבילות גבוהה יותר להורים תלותיים. אבל בחיי כולנו, הפרידה בשערי הגן היא חוויה מורכבת ולא תמיד קלה.

     

    שער הגן משמש כאן גם כדימוי למעברים שילדינו עושים בתהליך הצמיחה שלהם. מעברים שמחייבים אותנו בכל פעם לשחרר עוד קצת את חבל הטבור ולסמוך גם על הילד שלנו וגם על העולם שהוא יוצא לקראתו – שיהיה בסדר.

     

    בימים אלה, מתנהלת ההרשמה לגנים לשנת הלימודים הבאה. וזו הזדמנות לדבר קצת על הקושי שיש להורים עם הפרידה הזו. המעבר של התינוק / פעוט שלנו מתוך החממה של הבית אל המסגרות שבחוץ, מהווה את אחת החוליות הראשונות בשרשרת של פרידות עתידיות: מהפעוטון, לגן פרטי, לגן עיריה, לבית הספר, לתיכון (ובאופק מנצנץ סיוט הבקום, הטרמינל בדרך להודו, החתונה...).

     

    ועם כל צעד כזה אנחנו נאלצים לוותר על תחושת השליטה שיש לנו במציאות שעוטפת את ילדינו. לפעמים נראה לי שההורות היא מעין אימון מתמשך של שריר הפרידה. על תינוק בן יומו אנחנו מנסים לשמור באופן מקסימלי. אנחנו מגנים עליו מפני חיידקים ואנחנו עומדים כמגן אנושי בינו לבין ההשפעות השליליות של העולם.

     

    אבל ככל שהוא גדל ועם כל מיומנות נוספת שהוא רוכש, הוא מתחיל להתערבב בעולם, והעולם מתערבב בו בחזרה. הפעוט הקטן שלנו, שרק התחיל ללכת, חוזר מהגנון עם חול בשיער ובבגדים ועם גוונים חדשים בהתנהגותו, כאלה שלא היו שם קודם, כאלה שלמד מילדים אחרים, או ממבוגרים אחרים, ולא תמיד זה עולה בקנה אחד עם מה שאנחנו רצינו. אבל אלה החיים!

     

    הורים משמרים / הורים משלחים

    יש מונח פסיכולוגי שמתאר את תהליך ההורות כ"תהליך שיגור" (זהו מושג שתבעו דווקא חוקרים ישראלים: פרופ' לומרנץ ואחריו דר' יורם להב). זהו למעשה התהליך המתמשך של ליווי הילד מינקות לבגרות - לאורך כל חייו.

     

    בתהליך הזה פועלות אצל ההורים שתי מגמות במקביל - מגמת השימור ומגמת השילוח. מגמת השימור מתייחסת לכל מה שההורה עושה על מנת לגונן על ילדו, להכיל אותו, להמשיך את ה"רחם". ואילו מגמת השילוח מתייחסת לאיכות המחנכת, המאתגרת, המשלחת את הילד לחיים עצמאיים.

     

    במהלך ההורות משולבות שתי המגמות זו בזו בדיאלוג מתמיד, כשההורים נדרשים לשנות את המינון של התנהגויות שימור ושילוח לאורך החיים. ברור שתינוק בן יומו זקוק אך ורק לשימור ובהדרגה נכנסות יותר ויותר פעולות של שילוח. יחד עם זה, גם כאשר הילד הופך למבוגר ויוצא מרשות הוריו, יש לו לעיתים צורך לשוב ולקבל מהם הגנה והכלה.

     

    אנשים שונים זה מזה במידת השימור והשילוח שהם מפעילים. יש הורים שהם יותר משמרים מטבעם ואחרים שקל להם יותר עם השילוח.

     

    מה עושים עם המחנק בגרון?

    עניינה של הכתבה הזו הוא להאיר את התחושות הרגשיות של ההורה שעומד מול משימת שילוח ולדבר על הצריבה הזאת בגרון שיש לנו ההורים בשערי הגן, ויהא זה אפילו גן-עדן של ממש.

     

    ברגעים האלה חשוב שנזכיר לעצמנו להאמין בכוח של הילד שלנו להתמודד בכוחות עצמו, לקוות שהאהבה והחינוך שאנחנו נותנים לו מציידים אותו בארגז כלים יעיל שיעזור לו שם בג'ונגל לבד. לזכור שבכל יום נשארות לא מעט שעות של "בית". שעות שבהן נוכל לנסות לשמוע על מה שקרה, ולעזור לילדנו עם ההתמודדויות הרגשיות שלו כאזרח עצמאי בעולם, גם אם זה בשלט רחוק.

     

    "שערי הגן" הם גם ההזדמנות שלנו ההורים להתפתחות אישית, לאימון על יכולתנו להרפות, לוותר על השליטה, ללמוד לשחרר את ילדינו. כי היום זו הגננת שאנחנו לא משתגעים עליה או הילד המרביצן, מחר זו מלכת הכיתה האימתנית, מחרתיים זה המ"פ שמטרטר – כל אלה עוד מחכים לילדנו שם במורד השביל ולנו נשאר למלא באופן שוטף את התרמיל שלו למסע – באהבה, הקשבה ואיכפתיות, ולקוות שהציוד הזה ייתן לו את הכוח הדרוש.

     

    שירלי יובל-יאיר היא אמא לשלושה, פסיכולוגית, מוזיקאית, מחזאית ומחברת הספר "על החיתול ישבתי ", הוצאת מטר.

     

    לכתבות הקודמות בסדרה:


    פורסם לראשונה 05/02/2007 22:55

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עכשיו אמא, תגידי יפה שלום
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים