שתף קטע נבחר

עגל הזהב

הרב שי פירון פגש את הדיבר "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה" וחזר עם מסר של צניעות לבני האדם. עיון בפרשת יתרו ועשרת הדיברות

"לא תעשה לך פסל וכל תמונה". עולם האומנות והיצירה מסמל שני קטבים הפוכים: מחד יש בו ביטוי לעומק היצירה הרוחנית, לרגישות ולזכות הלב, למשמעות הפנימית של חיי היחיד. מאידך לעיתים האומנות מוציאה אל הפועל את הפסולת של המציאות, את הארס והרעל ומביאה אל הפועל את הכפירה בהתגלמותה. בשל כך, יש הרואים באומנות צרה ליהדות.  אז כיצד עלינו להתייחס למלאכת הפיסול, להגדרת היופי ולמקומו בחיינו? ועל מה ולמה צמח החשש מפני היופי והשפעתו?

 

משמו של שמעון הצדיק למדנו: "פעם אחת בא אדם נזיר מן הדרום וראיתי שהוא יפה עיניים וטוב רואי וקוצתיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי והלכתי למלא מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטרדני מן העולם. אמרתי לו: רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה? העבודה (לשון שבועה) שאגלחך לשמים! מייד, עמדתי ונישקתיו על ראשו. אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל!" (ע"פ תלמוד בבלי, נדרים, ט' ע"ב).

 

הסיפור התלמודי מפגיש אותנו בדבר חכמה באמצעותו של הנזיר הבא מן הדרום ("הרוצה להחכים – ידרים!"). שמעון הצדיק אינו מבין על מה ולמה גזר על עצמו הצעיר נזירות. סיפורו של הנזיר מוביל למסקנות חד משמעיות ביחס ליופי ומקומו בעולם. היותו של הצעיר עובד בשליחותו של אביו כרועה צאן גרמה לו להביט בנהר ולראות במים את בבואתו שלו. אז, כשראה עד כמה הוא נאה, חשב להפסיק להיות שותף לאביו ולפרוש לחיים עצמאיים. בראיה ראשונית היינו טועים לחשוב שהמשפט: "ופחז עלי יצרי וביקש לטורדני מן העולם" מתייחס להתעוררות יצרית הרגעית. אולם, העובדה שהסיפור מדגיש את היות של הנזיר רועה "לאבא" מאפשרת התבוננות שונה.

 

אם מצוות כיבוד אב ואם גורמת לאריכות ימים, הרי שהיהירות המובילה להדגשת ה"אני" ולטשטוש המדרג הערכי נתפסת כמי שמקצרת ימיו של אדם: "וביקש לטורדני מן העולם!". נזירותו של האיש שבא מן הדרום נועדה לאזן בין הנהייה אחר היופי, בין טשטוש הגבולות שבין עיקר לטפל, בין ה"אב" כמייצג את המחוייבות, הרציפות והמסורת ל"אני" כמייצג תפיסה אגוצנטרית מסוכנת.

 

הדרך לעבודת אלילים

מכאן הדגשת ה"לך" שבדיבר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". האדם הופך את הפסל, את הטפל לעיקר ובסופו של דבר הופכו לאלוהיו: "לא תשתחוה להם". יש והפסל החיצוני משמש כלי לעבודת האדם את עצמו. כך למדנו גם ממעשהו של אבי האומה, אברהם.

 

"בית אביו של אברהם היו עושים צלמים ומוכרים בשוק. יום אחד הגיע לאברהם למכור. נתן לו תרח אביו קופות של אלוהות והושיבו בשוק. בא אליו אדם אחד ואמר לו: יש לך אלוה למכור? אמר לו אברהם: איזה אלוה אתה רוצה לקח? אמר לו אני גבור תן לי אלוה גיבור כמותי...אחר כך באה אשה אחת אלמנה ואמרה לו לאברהם: אשה עניה אני, תן לי אלוה עני כמוני..."

 

התפיסה הפרטית, זו המעמידה את האדם במרכז גוררת בעקבותיה עבודת אלילים. אברהם מלמדנו שהמשתחווה לפסל, עובד את עצמו. כדי להפנים את שתי הדיברות הראשונות: "אנוכי ה' אלוהיך" המהווה יסוד לאמונה, ולאחריה - "לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני", יש לצמצם את מקומו של היחיד ולהתמסר לראיה כוללת ומקיפה. עבודת הפסל היא עבודת המציאות החושית המוגבלת והאמונה היא זו הפורצת גבולות.

 

אברהם מגיע להשגתו האמונית בשעה שיוצא מן המערה. רק כיצא ממקום בו ההסתכלות מוגבלת ומצומצמת, רק כשהחל להביט לשמיים ולארץ, רק כשהביט על העולם ולא על עצמו, רק אז גילה את אלוקיו. תפיסת המערות חורזת את כל ההסטוריה, הקדומה והמודרנית. תמיד היו מי שבחנו את העבר ההווה והעתיד דרך המשקפיים הפרטיות שלהם.

 

במציאות חיים מתוקנת, כשהופעת השכינה גלויה, משמש היופי כגורם מעורר ומכונן. לפיכך נקרא בית המקדש: "נויו של עולם". זהו יופי היוצא מתוך מציאות החיים שלמה ומקיפה.  

 

ומכאן, ברורה התייחסותנו המורכבת אל האומנות לסוגיה. אנו יוצאים נגד האומנות המפרידה בין פנים לחוץ, בין קודש לחול, בין תוכן פנימי וטהור לביטוי מוחצן של צדדים שפלים שבחיים. אנו יוצאים נגד אומנות שבבסיסה עומדת עבודת האדם את עצמו והפיכתו ל"פסל". בכל תקופה מפסלים פסלים חדשים. בכל תקופה עומד אחד מבניו של אברהם הנוטל על עצמו שליחות: לשבור את הפסלים.

 

הרב שי פירון, מרבני צהר, הוא מראשי ישיבת ההסדר בפתח תקווה

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: איי פי
לא לעבוד את הפסל
צילום: איי פי
מומלצים