זווית אחרת

שטפן מוזס הוא ללא ספק מן היוצרים המקוריים והמשפיעים בן זמננו, כך בכל אופן כתוב בטקסט המצורף לתערוכה של הצלם הגרמני. זוהי, כמובן, קביעה בעייתית.

צריך להקדים ולומר שכדאי להתאמץ ולראות את התערוכה במוזיאון תל-אביב, "ביוגרפיות גרמניות". כבר הרבה שנים אין למוזיאון תל-אביב מסורת ערכית קבועה של הצגת צילום היסטורי. ההתקבלות היציבה של הצילום אל משפחת האמנות מתחילה, על פי מוזיאון תל-אביב, כשהוא כבר מקובע בלב האמנות העכשווית. זו לא הסיבה היחידה ששווה לראות את התערוכה של מוזס לפני שתרד. מוצגים בה צילומי פורטרט שנפרשים על פני ארבעים שנה, משנות ה-50 עד שנות ה-90. סריקת רוחב של החברה הגרמנית: דיוקנאות של אנשי רוח, פילוסופים, סופרים, אמנים, עובדי תעשייה ופוליטיקאים. אפשר להתייחס אל התערוכה כאל הומאז', לא לצלם, אלא למבט המסוים שהוא מייצג. ככה נראית נשמת אפו של הצילום המסורתי, המודרניסטי, שאחרי המלחמה עושה הכל כדי שהעולם ייראה מקום בטוח, שמח, יצרני. כמו קודם. צילום חד, עם פרטי פרטים.

חלק גדול מהצילומים נעשה בשנות ה-60. אלה היו ימי הזוהר והאון של שטפן מוזס. ב-1960 הוא צילם זוג ארוכי שיער לא חפוף, היא ישובה על ברכיו ומתחת כתוב: 'FLOWERPOWER'. או בעברית: 'דור ההיפים'. ההומור הנאיבי של מוזס היא מין יקה-פוציות כזאת ששייכת לדור שצמח בגרמניה שלפני המלחמה והפנים היטב את מסורת הצילום האירופאי בין שתי מלחמות העולם. הוא מרבה להשתמש במראה, מצלם מעבר לכתפי המצולמים שלו, מאפשר למצלמה עצמה להצטלם.

שתי סדרות עיקריות נוכחות בתערוכה. באחת אנשי רוח ופוליטיקאים, ביניהם אריך קסטנר המביט מחוייך אל השתקפות עצמו בחדרו במינכן, ב-1962. בזרועותיו של קסטנר מעורסל חתול שחור ארוך פרווה ולא ברור איך עינו של הסופר ועין החתול נראות בדיוק אותו הדבר. אחד הצילומים המרשימים בסדרה הוא של הסוציולוג תיאודור אדורנו, איש קטן בחליפה אפורה וקרחת, יושב בתוך המראה ומאחוריו נשקפת, על חצובה, המצלמה של מוזס. גם ארנסט בלוך והנס מאייר מביטים אל השתקפות עצמם, שניהם במשקפיים מיושני מסגרת, עם חולצות לבנות ועניבות. עולם ישן, של אנשים חושבים לאיטם, לעומק, בחדר העבודה, כאילו אין אתמול. מוזס עשה את הדברים הנכונים שמסורת צילום הדיוקן תבעה ממגשימיה: טעם טוב, קפדנות ותבונה להביע את טיבו של המצולם באמצעות בימוי קל. למשל, הדג המבצבץ בידה של אשה העובדת בשימור דגים.

החיוך כבר לא אותו חיוך. 1990, צילום: שטפן מוזס

הצילומים היותר חזקים של מוזס הם שתי סדרות קטנות של קבוצות פועלים. שלוש פועלות במפעל לשימור דגים, בבושקות בכובעים מצחיקים שצולמו בשנות התשעים, שלושים שנים אחרי שצילם שלישייה אחרת ממפעל דומה. אי אפשר להביט בפורטרטים האלה, המודפסים ללא דופי, בלי לקחת בחשבון את פרויקט "אנשי המאה העשרים" של הצלם הגרמני אוגוסט סנדר. בהבדל אחד, שמוזס הוא צלם מהזן ההומני, חובב האדם. כמעט עד למילניום הבא הוא ממשיך להסתכל באנשים באותו מבט בדיוק, מפעם לפעם להצחיק אותם כדי שיהיה נחמד. במפגש עם שנות התשעים העולם בחוץ מתחיל לחלחל לתוך הצילום של מוזס. פה ושם פועל כבר לא מחייך באושר. נוף חדרו של האינטלקטואל או היער מאחור מתחלף באורבני. המצולמים נמצאים בחוץ ומסך בד לבן נמתח בינם לבין הרקע. באחד הצילומים היפים, הסופר היינר מילר יושב בגינה מוזנחת בברלין וברקע מאפיר בניין מגורים ענק ומכוער. בין הדמות לרקע המדכא מפריד מסך קטן התלוי באטבי כביסה על חוט, כמו הודאה בכישלון של הדימוי לחסום את המציאות.

אפשר גם אחרת

אופיו של הצילום הוא תלוי תקופה. הצילום של פאבל וולברג, שמבחר ממנו מוצג בגלריה דביר בתל-אביב, הוא לא פחות ולא יותר דוקומנטרי משל מוזס. הוא מגיב אחרת לזמן אחר.

מגיב אחרת. צילום: פאבל וולברג

לוולברג יש אנרגיות אחרות, של כובש דימויים. הוא מביא איתו שפה אחרת, סוג אחר של קשר עם העולם. הרבה פחות אמצעי, הרבה יותר נמצא בתוך הדרמות האנושיות. הוא לא מצלם בנימוס מעודן, מצד שני הוא גם לא מעורב בפאתוס של האירועים. הוא רק נמצא שם ורואה את הכל טוב מאוד, כמו בתיאטרון.

רואה הכל. צילום: פאבל וולברג

הסדר הטוב והיופי הצבעוני אוצרים את הזוועה. הנער התלוי על חבל צוחק על גדר ההפרדה, שהופכת מקטע חומה בין בקעא אל-גרבייה לבקעה אל-שרקייה לרקע נפלא. האיש במכנסיים קצרים לעורו, הנמלט מאש אדומה מתגלגלת; החיילים הבולשים אחרי אויב בגן המלכותי המטופח, שהוא בעצם טפט; האיש הכורע בידיים קשורות עם מטפחת יפה, פרחונית, שמעוורת את עיניו. הכל הופך לסדרה של אייקונים. הגלריה, ההדפסות הגדולות, הקבוצה הקטנה הנבחרת של צילומים, זהו מסלול ההתרחקות העצוב של הדימוי מהמציאות שהוא מייצג.