שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אחרי עשרים שנה

    אלבום ההופעה של משה בקר, שמכיל קלאסיקות ישראליות, מעורר כמיהה להיחשף ליצירה מקורית של בקר, ומעלה הרהור בדבר נחיצותו בנישה שהשאירו יוסי בנאי ואריק לביא

    עברו עשרים שנים מאז שנעמי שמר יצרה במיוחד בשביל משה בקר את "חפצים אישיים". באלבום הבכורה, שכתבה לשחקן המוערך מאוד באותם הימים, התנגנו שירים רגישים וקלילים, חלקם הפכו להיטים, כמו "תות (שדה מרמת השרון"), "גג" ("אני גנוב על העיר הזאת") ו"גיא". ולמרות ההתקבלות האוהדת של היצירה הזו, לא נוצר לה המשך. באחרונה נראה היה שמשהו השתנה כשבקר הוציא את הדיסק "סולו", אבל מתברר שזאת אינה יצירה חדשה.

     

    מדובר באלבום הופעה, שמתקיימת גם בימים אלה, ומבוססת על קלאסיקות ישראליות כמו "פגישה לאין קץ" ו"אתם זוכרים את השירים" לצד שירים של בקר מ"חפצים אישיים". אז מה מצדיק לכתוב דווקא עליו, בימים פוריים יצירתית (כן!), שבהם דיסקים חדשים למכביר נאבקים על תשומת לב הקהל?

     

    כששומעים את האלבום, השאלה מתפוגגת באוויר, שמתמסר לספיגת קולו של בקר – מלא בחום שאינו עשוי מחשמל, אלא מאש. קול חסר גיל, אבל עתיר תבונה שהבשילה במשך שנים. החלל שמכיל את השירים מתכווץ פתאום מחסרונם של אנשים נוספים שאיישו את הנישה הזאת. אושיות כמו יוסי בנאי או אריק לביא זכרם לברכה, שידעו להגיש שיר באופן מרהיב בלי לאבד מהדיוק ובווירטואוזיות שלא פגמה באמינות הרגש. המוזיקה הישראלית זקוקה לאמנים שימלאו את הנישה האוזלת הזו, ומשה בקר בהחלט מתאים בזכות קולו היפה, האינטליגנציה השירית שלו וכשרון המשחק שנרתם אל שירתו.

     

    גוונים של מחזמר

    היותו של בקר קודם כל שחקן (לפחות מבחינת הרזומה), ניכרת באופן הגשתו את השירים. מלבד הדיקציה שלו, שמכבדת את המילים בהיגויין הנכון, בקר משתמש בקולו כמו בבמה שעליה יש מקום לשפע דקויות. ב"אתם זוכרים את השירים" הוא הופך את התמימות הילדותית הזכורה מהשירה של חנן יובל לנקודת מבט מבוגרת, מועשרת בנסיון חיים. את "בנימין זאב" הוא שר בהיתוליות קברטית ול"זרוק מילה טובה" הוא מעניק גוונים של מחזמר. בזכות כישורי המשחק שלו הוא מתמודד כיאות עם "אהבה בת עשרים" – שיר טעון לחלוטין מהביצוע של יוסי בנאי. בקר, בתבונה רבה, מרכך את התניית המאזין להתנגד מראש לכל הגשה אחרת, בכך שהוא מדקלם את השיר על רקע נגינה עד שבהדרגה, כמו פרח נפתח, הוא שר אותו.

     

    אבל לפעמים הפרחים מפוגגים את המשמעות, כמו בשיר "אחרי עשרים שנה" שמזוהה עם שמוליק קראוס. האיטיות המכוונת שבה בקר שר ממיסה את הפצעים עד שהם מיטשטשים לגמרי, וחבל, אם כי זוהי פרשנות לגיטימית.

     

    העושר שבאלבום הבסך הכל צנוע הזה מבחינת הפקתו, מתאפשר בזכות שיתוף הפעולה של בקר עם נגניו, שהם שותפים מלאים ביצירה: גילה חסיד – שגם עיבדה (חלק מהשירים עם עדי רנרט) ושרה בחן, גלעד אפרת עם הקונטרבס ורמי שולר – שאחראי לתופים, לכלי ההקשה למלודיקה ולקסילופון. "חוף תל אביב" מדגים היטב את היצירתיות האלגנטית של ה"מלווים" הללו. מדובר בקטע אינסטרומנטלי יפהפה, שהלחין ועיבד רמי שולר וגילה חסיד שרה אותו בהברות נעדרות מילים.

     

    שמיעת האלבום מעוררת כמיהה להיחשף ליצירה מקורית של משה בקר. אומנם למרבה הצער, הוא לא יקבל מנעמי שמר אלבומים נוספים, אך הוא ראוי לכותבים מזן משובח לא פחות, אם יש כאלה בנמצא. הם אמורים לתפור שירים שיותאמו במיוחד למידתו האיכותית, שמקיפה אישיות קוֹלית סימפטית וצנועה. חבל שצניעותו מסתירה את דרכו אל הקהל הרב, אבל אפשר לתקן את זה, לא?

     

    משה בקר, "סולו",

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים