MIND THE GAP

בובי צ'רלטון אוהב את כריסטיאנו רונלדו. בעצם, אין היום בעולם אוהד אחד של מנצ'סטר יונייטד שלא אוהב את הפורטוגלי בן ה־21, הכוכב הבלתי מעורער של אולד טראפורד. אם האימפריה האדומה תחגוג בחודש מאי את האליפות ה־16 בתולדותיה — ואחרי שתי זכיות רצופות של צ'לסי, השנה נראה שיש לזה יותר מסיכוי סביר לקרות —

רונלדו יהיה המחותן הראשי. כולם יודעים את זה, ובשבועות האחרונים כולם גם מדברים על זה. אפילו סר בובי: הוא חושב שמדובר באחד השחקנים הטובים בעולם, בעיקר מאז ש"הוא עושה פחות את ה־Silly step overs האלה".

הציטוט הזה מסכם את מה שחושבים הרבה מאוהדי יונייטד, בעיקר המבוגרים שבהם. הם אוהבים את רונלדו, מתמוגגים מכל מהלך מבריק שלו, מריעים לכל שער — אבל התעלולים הלטיניים שלו מביאים להם את הסעיף. בעיקר שניים שהפכו לסמלים מסחריים שלו: הצלילות לדשא בתגובה לכל מגע קל של שחקן יריב, וה־Silly step overs האלה. אפשר לתרגם את זה ל"כדרורים אינסופיים תוך הטיות גוף לא־מכובדות־למראה", אבל באנגלית זה נשמע יותר טוב.

מבחינת אוהדי הכדורגל האנגלים, ולצורך העניין גם הפרשנים האנגלים, מדובר בשני צדדים של אותה צרה — צרה שהשחקנים הזרים הביאו לכדורגל האנגלי. וזה הופך את ההצלחה של כריסטיאנו רונלדו לכפולה, כי הוא לא רק מככב ומוביל קבוצה: הוא גם עוקר, או לפחות מעקר, כמה מהתפיסות הכי מושרשות על כדורגל בממלכה המאוחדת.

מה הוא צולל

אפילו הסנובים הכי גדולים באיים הבריטיים מסכימים שהליגה האנגלית רק השתבחה ככל שהצטרפו אליה יותר שחקנים ומאמנים זרים. ה"פורינרס" הפכו את הכדורגל האנגלי למגוון יותר מבחינת סגנון, ולהרבה יותר איכותי. רק מה, הם גם הביאו איתם כל מיני הרגלים משונים שלא ממש משתלבים עם המסורת של האומה שהמציאה את הכדורגל.

יורגן קלינסמן היה כוכב ענק בטוטנהאם של אמצע שנות ה־90. הוא אפילו נבחר ל"כדורגלן השנה". אבל כל מה שזוכרים ממנו היום זה את הנפילות התיאטרליות מול יריבים שלא עשו הרבה יותר מלעמוד לידו. קלינסמן, חשוב לציין, שיחק ככה גם בכל קבוצה אחרת שהוא עבר בה. אבל מה שנראה סביר במקומות אחרים לא הסתדר עם הקודים המקובלים בכדורגל האנגלי.

הדבר הכי חשוב לאוהד האנגלי הוא ה"פייר פליי". תהיה שחקן טוב, תהיה גרוע — העיקר שלא תהיה רמאי. להפסיד זה בסדר, אבל לתחמן על המגרש? לביים פציעה? לנסות לעבוד על השופט? גודנס גריישס, שלא נדע. לכן, מבחינת האנגלים, דייגו מראדונה הוא התחמן הכי גדול בתולדות הספורט העולמי: לא משנה איזה הישגים ספורטיביים רשומים על שמו, הגמד המלוכלך הבקיע שער ביד ולא רץ לשופט להתוודות. לכן לא זוכרים לקלינסמן את השערים שהוא כבש בטוטנהאם, אלא את הנפילות, הגלגולים על הדשא ופרצופי ה"אללי, לא ידעתי שאפשר לחוות כאב כזה".

"המאמן, תן לי צ'אנס, אני אומר לך שאני כבר מוכן לעבור לבריכה אמיתית"

שיהיה ברור, זה לא ששחקנים אנגלים לא מתחזים, לא נופלים ולא סוחטים פנדלים באמצעות הצגות — זוכרים את מייקל אואן נגד ארגנטינה במונדיאל 1998? — אבל התחושה הכללית היא שמדובר בהתמחות של שחקנים מתרבויות, איך לומר, פחות מהוגנות (ותאמינו לי שאני מתנסח פה בדיפלומטיות אנגלית).

האמת נמצאת, כמו תמיד, באמצע. זה לא סוד שבמדינות הלטיניות — וכן, גם הים תיכוניות — יש תרבות תחמון מושרשת ועמוקה. בארגנטינה אף אחד לא התבייש בשער יד האלוהים של מראדונה; להפך, הארגנטינאים אהבו אותו אפילו יותר מאשר את הסלאלום המפורסם שלו. קצת בגלל התחמנות, והרבה בגלל שזה קרה נגד האנגלים, הסנובים של עולם הכדורגל. אלה שמרגישים נעלים מכל היתר, במיוחד מהלטינוס עם הפרצופים האינדיאניים. וזה רק ממחיש עד כמה הרמאות, כמו הרבה דברים אחרים בחיים, היא קודם כל עניין של גיאוגרפיה.

אבל שחקנים זרים שמגיעים לאנגליה צריכים להפנים לא רק את המשחק ההוגן, אלא גם את המשחק החזק. כניסות ברוטליות ומהלכים אגרסיביים הם חלק בלתי נפרד מהכדורגל הבריטי, שנולד על מגרשי הבוץ של בתי הספר הפרטיים במאה ה־19. שם חינכו את הנערים להיות גברים, לנשוך את השפתיים כשכואב — כמו טרי בוצ'ר, שב־1989 המשיך לשחק עם הנבחרת נגד שוודיה כשהמצח שלו עטוף בתחבושת ספוגה בדם, והפך לגיבור אנגלי אמיתי.

השופטים באנגליה שורקים מעט מאוד לעבירות בהשוואה לעמיתיהם ביבשת, שלא לדבר על אלה שבדרום אמריקה: כדי ששופט אנגלי ישרוק פאול, מישהו צריך להיפצע. ולהיפצע באופן מרשים, כי כבר היו מקרים ששופטים הורו להמשיך אחרי ששחקן נפגע באופן קל עד בינוני. זה מסביר למה הרבה זרים שמגיעים לאנגליה חוטפים שני סוגים של הלם — מהאגרסיביות של שחקני היריב, ומהאדישות של השופטים. הם מצפים לשריקה בכל פעם שבלם בריא־בשר נכנס בהם בכל הכוח, ונדהמים לראות את השופט מנופף בידיים להמשיך.

במקרה של כריסטיאנו רונלדו, הציפייה היתה שהוא יתאים את עצמו לסגנון הקשוח. הוא אמנם הגיע ליונייטד בגיל 18, אבל עם גוף של גבר: חוץ מהגשר על השיניים, הוא בפירוש לא נראה כמו ילד. והוא גם לא קיבל הנחות של ילד. אז ברגע שהפורטוגלי התחיל לצלול, האנגלים התחילו להתלונן.

רונלדו לא הבין בהתחלה מה רוצים ממנו, ולא רק כי שכחו לתרגם לו את הקללות של אוהדי הקבוצות היריבות. הרי הוא עשה את מה שלימדו אותו לעשות: לעזור לקבוצה לנצח. ואם אפשר לארגן איזה כדור חופשי או פנדל, למה לא. אבל עם הזמן הוא תפס שתדמית של רמאי יכולה להרוס לו את הקריירה באנגליה, ולא משנה כמה טוב הוא יהיה על המגרש.

בשנה האחרונה רונלדו נופל פחות, עושה פחות הצגות. אפילו קית' האקט, שופט בינלאומי לשעבר וכיום מנכ"ל איגוד השופטים באנגליה, טוען שהוא שינה את הגישה שלו: "לפני שנה, הכישרון הפנומנלי שכב על הדשא יותר משהוא שיחק כדורגל. הוא היה נופל מכל משב רוח קליל. אבל מאז שהשופטים דיברו על זה איתו ועם אנשי מנצ'סטר יונייטד, הוא משתדל לא לעשות את זה יותר".

אז כן, רונלדו מיישר קו בכל מה שנוגע לצלילות. אבל בינתיים הוא לא מוכן לוותר על ההתמחות השנייה שלו, ה־Step overs. וכשמדברים על הבדלי מנטליות בכדורגל, אין תהום עמוקה יותר מזאת שמפרידה בין הריקודים הלטיניים לנוקשות האנגלית.

מה הוא רוקד

צלילות יכולות להיות מקובלות יותר או פחות, אבל אף אוהד כדורגל אמיתי — אפילו בארגנטינה — לא יטען שניסיונות לבלף את השופט הם סלע קיומו של המשחק. הבדלי הגישות בנוגע לביצועים וירטואוזיים, לעומת זאת, הם עניין של שחור ולבן.

זוכרים מתי רוביניו הפך מעוד הבטחה גדולה לכוכב־על? נכון, כשהוא סחף בגיל 18 את סאנטוס לאליפות היסטורית. ומה שנצרב בזיכרונם של עשרות מיליוני ברזילאים מאותו ניצחון על קורינתיאנס היתה הפריצה שלו לקראת סיום המשחק מול רוז'ריו, הבלם הענק של ה"טימאו". איך הוא עבר את הקיר הזה? התחיל להניע את הרגליים מעל לכדור, בלי לגעת בו. ימין, שמאל, ימין, שמאל, ימין, שמאל — ואז חתך בתנועה חדה לתוך הרחבה, שגרמה לרוז'ריו להכשיל אותו. השופט שרק לפנדל, וסאנטוס זכתה באליפות. האם התרגיל הזה של רוביניו פגע בתדמית שלו? להפך. הוא הקפיץ את המעמד שלו לגבהים כמעט מסוכנים.

בברזיל קוראים לתרגיל המפורסם הזה "פדאלדה", כלומר פידול, כמו באופניים. באנגליה אין לזה שם, כמו שאין שם כמעט לאף מהלך וירטואוזי — כי באנגליה, המבצעים האישיים האלה לא ממש נחשבים. ליתר דיוק, הם נחשבים למשהו מיותר. מביך. Silly. וזה מסביר למה אחרי האליפות ההיא, כשהגדולות של ספרד ואיטליה נלחמו על שירותיו של רוביניו, אף קבוצה אנגלית לא עמדה בתור.

כשריאל מדריד הצליחה להחתים את רוביניו, תמורת 30 מיליון יורו, האוהדים שלה פנטזו רק על דבר אחד: לראות אותו עושה את התרגילים שלו גם נגד ברצלונה ואתלטיקו מדריד. וזאת בדיוק הנקודה. תזרקו לאנשי כדורגל בברזיל, ארגנטינה וספרד ביטויים כמו "ראבונה", "סומבררו", "וסלינה", "אלסטיקה", "טונל" או "פדאלדה", והם יידעו בדיוק על מה אתם מדברים. במדינות האלה מקדשים את היכולת האישית, את הווירטואוזיות של היחיד, גם במשחק קבוצתי. תזכירו את המילים האלה באנגליה, ותקבלו המחזה של הביטוי "עיני עגל".

כשרוביניו עשה את הבכורה שלו כשחקן ריאל מדריד, שלושה ימים אחרי שהגיע מברזיל, אחת הפעולות הראשונות שלו היתה להקפיץ את הכדור מעל ראשו של מגן קאדיס ("סומבררו"). מבחינתו זה היה מהלך טבעי לגמרי. לפני כמה שבועות, גונסלו היגואין בן ה־18 — חלוץ הרכש החדש של ריאל — לא התבייש להעביר בין הרגליים ("טונל") למגן סראגוסה במשחק הבכורה שלו במדים הלבנים. במחצית השנייה הוא ניסה לעשות את זה שוב, וקיבל תשואות אדירות מהקהל.

אין לי הוכחות, אבל אני משוכנע שבובי צ'רלטון לא עשה סומבררו אחד בכמעט אלף המשחקים שהיו לו בקריירה. אני בספק אם הוא יודע מה זה ראבונה, ואם הוא העביר למישהו בין הרגליים, זה בטח היה במקרה.

את צ'רלטון — שעם כל הכבוד לג'ורג'י בסט, דניס לאו, אריק קאנטונה ומאסימו טאיבי, היה ונשאר השחקן הגדול ביותר בתולדות מנצ'סטר יונייטד — לא תצליחו לשכנע שיש איזושהי תועלת ב־Silly step overs. הוא פשוט שייך לעידן אחר, שבו לא היו שחקנים זרים בכדורגל האנגלי (סקוטים ואירים לא נחשבים לצורך העניין), והמנטליות היתה צ'רצ'ילית בעיקרה. דם, יזע ודמעות.

אבל האמת היא שגם היום יש באנגליה לא מעט חשדנות כלפי שחקנים שעסוקים יותר באקרובטיקה ופחות במלחמה על הכדור. זה מסביר למה מעט מאוד שחקנים דרום אמריקאים הגיעו לליגה האנגלית — ולמה רוב השחקנים שכן הגיעו, לא הצליחו. חואן סבסטיאן ורון ודייגו פורלן הם שתי דוגמאות מהשנים האחרונות; דוגמה עוד יותר טובה היא המקרה של פאוסטינו אספרייה, הקולומביאני המצוין שניוקאסל רכשה אחרי שכיכב בפארמה האיטלקית.

קווין קיגן האמין שאספרייה, מי שנחשב בסוף ה־90 לאחד השחקנים הטובים בעולם, יצית את הליגה כולה. רק שבצפון מזרח אנגליה התקשו לעכל את הסגנון הכל כך שונה של "טינו", את חוסר הקומוניקציה שלו עם השחקנים שמסביבו, את המהלכים האישיים שלא תמיד הסתיימו עם הכדור ברשת. אם תשאלו את אוהדי ניוקאסל על אספרייה, רובם יחייכו בעצב ויספרו לכם על הקולומביאני המטורף שאמנם הבקיע פעם שלושער נגד ברצלונה, אבל רוב הזמן גרם להם לתפוס את הראש. ולא מהתפעלות.

בקיצור, ההיסטוריה מוכיחה ששחקנים מהסוג של אספרייה לא מתאימים לליגה האנגלית. סגנון המשחק שלהם, שבמקומות אחרים גורם לאנשים לקבל אורגזמות, נחשב באנגליה לשכונתי. אבל כשאלכס פרגוסון הביא למנצ'סטר יונייטד את כריסטיאנו רונלדו, ייתכן שהוא הביא לאנגליה את האיש שישנה את זה במו רגליו.

מה הוא קורץ

אנשים חושבים שפרגוסון הוא סקוטי קשוח וצר אופקים, והם טועים. זאת אומרת, הוא לא צר אופקים. להפך: במשך כל הקריירה שלו, "פרגי" הוכיח שהוא פתוח לחידושים יותר מכל מאמן בריטי אחר. הוא היה זה שהאמין באריק קאנטונה, צרפתי משוגע עם קבלות, ובנה סביבו את הקבוצה הגדולה שב־1999 — למרות שקאנטונה כבר לא היה בתמונה — זכתה בגביע האלופות. כמה שנים אחר כך הוא הימר על חואן ורון; ההימור הזה נכשל בסופו של דבר, אבל לפרגוסון מגיע קרדיט על ההעזה להפקיד בידיים של קשר ארגנטינאי את ניהול המשחק של קבוצה אנגלית.

לפני שלוש וחצי שנים ניסה פרגוסון להביא לאולד טראפורד שחקן ברזילאי צעיר שלא היה ספק בקשר לכישרון שלו, אבל היו ספקות רציניים לגבי כל יתר המרכיבים באישיותו. רונלדיניו נהג אז לתת במדי פריז סן ז'רמן הצגות מדהימות — בערך פעם בחודש. בשאר המשחקים הוא היה נח, כנראה כדי לשמור כוחות לבילויים הקבועים שלו במועדוני החשפנות האקסקלוסיביים של עיר האורות. את פרגי זה לא הפחיד: הוא היה משוכנע שרונלדיניו יכול להיות הכוכב הגדול הבא של הקבוצה. מי שהכשיל בסופו של דבר את העסקה היה המנכ"ל דאז, פיטר קניון. היום הוא בצ'לסי, ורונלדיניו בברצלונה. אבל מה שלא קרה אז, קורה היום עם כוכב לטיני חדש.

האמת היא שכריסטיאנו רונלדו הגיע למנצ'סטר יונייטד די במקרה. זה קרה לקראת עונת 4־2003, אחרי כישלון המו"מ על רונלדיניו והעזיבה המתוקשרת של דיוויד בקהאם לריאל מדריד. אחד ממשחקי ההכנה האחרונים של יונייטד היה בפורטוגל, מול ספורטינג ליסבון; לכאורה זה היה רק משחק ידידות שגרתי, אחד ממאות שמתקיימים מדי קיץ ברחבי אירופה. אבל במשחק הזה ראה פרגוסון לראשונה את רונלדו, ילד בן 18 שפשוט התעלל בהגנה שלו, פעם מימין ופעם משמאל. ספורטינג ניצחה 1:3, ורונלדו היה הכוכב הגדול של המשחק.

במהלך הטיסה הביתה ניגשו לפרגוסון רוי קין וראיין גיגס, ואמרו לו שהוא "חייב לקנות את הילד הזה". פרגי, שחשב שהוא באמת צריך מישהו כדי למלא את החלל באגף ימין בקישור, חשב קצת — ועד לנחיתה במנצ'סטר, החליט. המו"מ החל כבר למחרת, והחוזה נחתם תוך שבוע (ספורטינג קיבלה 20 מיליון דולר תמורת הילד).

כעבור עוד שבוע נפתחה הליגה, ויונייטד אירחה את בולטון לעיני 76 אלף אוהדים באולד טראפורד. בדקה ה־60, במצב של 0:1, פרגוסון הכניס את הפורטוגלי — וההיסטוריה קיבלה תפנית רצינית. אחרי תשע דקות הוא כבר סחט פנדל, בהמשך טמטם לגמרי את ההגנה של בולטון, והמשחק הסתיים בניצחון 0:4 של האדומים.

אז ההתחלה היתה פנטסטית, אבל ההמשך לא כל כך: בשלוש העונות הראשונות שלו במנצ'סטר יונייטד, רונלדו התנהג רוב הזמן כמו ילד מפונק. הוא היה מעורב ביותר מדי תקריות מביכות, החל בקרב אגרופים על מגרש האימונים עם רוד ואן ניסטלרוי, ועד הנפת אצבע משולשת כלפי אוהדי בנפיקה במשחק ליגת האלופות בליסבון. והוא גם בכה. ממש בכה, בדמעות, אחרי כמעט כל הפסד משמעותי. והקהל באנגליה לא הבין מה זה צריך להיות, הדמעות האלה. הרי ככה לא אמור להתנהג כוכב כדורגל.

מעבר לדמעות — ולצלילות, ולכדרורים, ולעוד דברים שהעלו את מפלס העצבים של האוהדים — רונלדו לא הצליח לשמור על יציבות. פעם בכמה שבועות הוא נתן משחק מדהים, ובשאר הזמן היה בחזקת נעלם. אבל פרגוסון המשיך להאמין בו. אפילו אחרי מה שקרה לו בקיץ שעבר, במונדיאל.

כמו רוב הטורניר המאכזב ההוא, גם רבע הגמר בין אנגליה לפורטוגל היה שעמום אחד גדול. אבל אז החליט וויין רוני לדרוך לריקרדו קרבליו על הביצים. במהומה שפרצה סביב השופט הארגנטיני הורסיו אליסונדו, היה רונלדו — עמיתו של רוני במנצ'סטר יונייטד ויריבו באותו משחק — פעיל במיוחד. ואחרי שהשופט הוציא לרוני את הכרטיס האדום, המצלמה קלטה אותו קורץ אל הספסל של נבחרת פורטוגל.

לעיתוני הזבל של אנגליה זה הספיק. הם מצאו את האשם בהדחה של אנגליה מהמונדיאל (פורטוגל ניצחה את אנגליה בפנדלים): כריסטיאנו רונלדו, שלטענתם חטא פעמיים. גם שכנע שופט לשלוף כרטיס אדום לחברו לקבוצה, וגם העז לחגוג את זה כמו מניאק. אז מה אם רוני עשה כל מה שצריך, ויותר מזה, כדי להצדיק כרטיס אדום. אז מה אם הנבחרת של סוון גוראן אריקסון נתנה משחק מחריד. העיקר שיש את מי להאשים.

עכשיו קחו את סגנון המשחק של רונלדו, תוסיפו את הסיפור הזה, ותגלו בחור שההצלחה שלו באנגליה צריכה להופיע במילון הכדורגל העולמי תחת הערך "כנגד כל הסיכויים".

מה הוא פורץ

מה שעשתה התקשורת האנגלית לרונלדו אחרי המונדיאל היה לא פחות מהכרזת מלחמה. אלן שירר כתב באחד העיתונים טור שייעץ לוויין רוני "להחטיף לו בחזרה"; ה"סאן" פרסם את תמונת הקריצה שלו על לוח של קליעה למטרה. הילד הפך בן לילה לאויב האומה האנגלית.

במשחק חצי הגמר של פורטוגל נגד צרפת, היו באיצטדיון כ־20 אלף אוהדים אנגלים. הם באו רק כדי לשרוק בוז בכל פעם שהכדור הגיע לרגליים של רונלדו. כשהתחילו להתרוצץ שמועות שהוא עומד להיבחר לשחקן הצעיר המצטיין של המונדיאל, התגייסו עשרות אלפי גולשי אינטרנט באנגליה כדי להטות את תוצאות הבחירה לטובת לוקאס פודולסקי הגרמני. אף אחד לא העלה בדעתו שרונלדו יחזור לשחק בליגה האנגלית, פשוט מתוך חשש לחייו.

אבל אלכס פרגוסון החליט לא לוותר כל כך מהר, והצליח לשכנע את הפורטוגלי שיהיה בסדר. זאת לא היתה הפעם הראשונה שבה פרגי והמועדון תמכו ברונלדו ברגע קשה — הם עמדו מאחוריו גם בשנה שלפני המונדיאל, כשאביו נפטר והוא עצמו הואשם באונס — ועכשיו היה תורו להחזיר.

בדיעבד נראה שאירועי המונדיאל הפכו את הילד לגבר. המשבר ביגר אותו, חישל אותו, הפך אותו ליותר אחראי ומחושב, ופחות אגוצנטרי ואימפולסיבי. התהליך שעבר עליו בחצי השנה האחרונה הוא יותר ממדהים: למען האמת, הוא מזכיר מאוד את מה שקרה לרונלדיניו כשעבר מפריז סן ז'רמן לברצלונה. רק שלכריסטיאנו רונלדו זה קרה באותו מקום, עם אותו צוות אנשים שעוטף אותו כבר שלוש וחצי שנים, ככה שהקרדיט הוא בעיקר שלו.

כשרונלדו חזר לליגה אחרי המונדיאל, אוהדי הקבוצות היריבות אכן קיבלו אותו בבוז — אולי אפילו ביותר בוז ממה שדיוויד בקהאם קיבל אחרי ההרחקה שלו במונדיאל 1998, שסימנה אותו כאשם בהדחה של אנגליה — אבל אוהדי היונייטד התאהבו בו מחדש כבר במחזור הראשון. ובצדק, כי היכולת שהוא מפגין העונה היא לא פחות מפנומנלית. הוא מבקיע שערים בקצב מטורף, מבשל בלי סוף, מנהל את המשחק, מכתיב את הקצב — וקשה להאמין שהוא לא יזכה בתואר כדורגלן העונה בעוד כמה חודשים.

אלכס פרגוסון, מצידו, נראה בחודשים האחרונים רגוע מתמיד. אולי זה רק כי הוא הגיע לגיל 65 והפנסיה מתחילה לדפוק, אבל סביר יותר שזה כי הוא הצליח — שוב, אחרי לא מעט ניסיונות כושלים — ליצור קבוצה גדולה חדשה, כשכריסטיאנו רונלדו הוא הלב הפועם שלה. ממש כמו שהיה עם אריק קאנטונה לפני 15 שנה.

ב־5 בפברואר, כריסטיאנו רונלדו יחגוג (או חגג, תלוי מתי אתם קוראים את הגיליון הזה) יום הולדת 22. זה גיל צעיר מאוד לשחקן שמוכתר כטוב ביותר במנצ'סטר יונייטד, ובליגה האנגלית כולה. האחרון שעשה זאת היה ג'ורג' בסט, וגם הוא שיחק עם החולצה מספר 7. זה היה לפני יותר מ־40 שנה.

רונלדו עשה בשנה האחרונה התקדמות שמציבה אותו בשורה אחת עם הטובים מכולם — רונלדיניו ותיירי הנרי. אבל בסיפור שלו יש דבר גדול יותר, וזאת הלגיטימציה שסגנון הכדורגל הלטיני מתחיל לקבל בזכותו גם בליגה האנגלית.

בובי צ'רלטון ובני דורו אולי לא יבינו את זה לעולם, אבל הדור הצעיר באנגליה כבר מבין, ומעריך, ואוהב. בשנים הבאות, כשנראה בליגה האנגלית יותר יותר קוסמי כדור ברזילאים, ארגנטינאים ופורטוגלים — ונראה, תאמינו לי שנראה — יהיה אפשר להצביע על הילד מפורטוגל כמי שפרץ עבורם את הדרך.