ביקור הגברת הזקנה
לאחר שעתיים של מאבק, במהלכו כמעט נשכתי את הכרית, כמתבקש, הצלחתי להשחיל חתיכת בד על חתיכת ספוג. בדיוק כשהמשימה נראתה קרובה מתמיד להשלמה, צלצלו בדלת
"מאמי, אני מתגעגע!" התקשרתי רק כדי לשמוע את קולו. "קרציה, אני עוד במונית בדרך לנתב"ג", הוא השיב.
"ככה?", עניתי, "אתה תראה מה זה. את השבוע הזה אני אקדיש לעצמי. אעשה את כל הדברים שתמיד רציתי לעשות, אמצא זמן לתחביבים, ואולי אפילו אלך לעבודה".
הגעתי לביתי הקט ובליבי החלטה - "שיפוץ". כך אנצל את הזמן הפנוי: בצביעת הבית, רכישת רהיטים, החלפת השטיחים ובחירת בדים, ועוד אי-אלה הנאות קטנות נוספות של החיים. באופן מסתורי הכל עבר כשורה. איש השטיחים הגיע בדיוק בזמן (ואפילו ריחם עלי שאני רווק בגילי המופלג ועשה לי הנחה), צבע השטיח התאים לארון שהתאים לקיר שהתאים לווילון, התמונות מצאו את מקומן בחזרה על הקיר, גופי התאורה לא נפלו, נשברו או סתם עשו קצר בכל השכונה, ובסוף השבוע נפלתי לתוך הספה המבהיקה והאהובה שלי, עייף אך מרוצה.
ויחד איתי נפל גם ספל הקפה.
שטוף עצבים, קיללתי את הקפה שהכתים את הספה. לפתע נזכרתי שהמוכר בחנות הבטיח לי שמדובר בכיסוי מיוחד, "שליף" וגם "רחיץ". שמח וטוב לב מיהרתי לשלוף את הכריות הענקיות מתוך הציפוי הבהיר והכה-מוכתם ומיהרתי אל מכונת הכביסה. אחרי שנים של ניסיונות, למדתי שכביסה זה כנראה לא השטח שלי: אני מומחה בהפיכת סוודרים למעילים, מכנסי ג'ינס לסמרטוטים, חולצות לממחטות, ואפילו הצלחתי לכבס, ולהרוס, את חומי - הדובי שליווה אותי מאז הייתי בן שנה - שאחרי טיפול יסודי התכווץ לגודל של מחזיק מפתחות, איבד עין, חצי רגל ושינה את צבעו מחום לשחור-סיני. "היהפוך דובי עורו?!" זעקתי אל השמיים, אבל שום דבר לא עזר.
מאז אני מביא את הכביסה לאמא. בעיניים דומעות ראיתי אותה ממלאת את תוף המתכת בבד היקר, מוסיפה קמצוץ של אבקת כביסה וקורטוב מרכך. זה בהחלט היה מראה סוחט דמעות.
סעו בלעדיי, אני מוותר היום על הספינינג!
בסופו של דבר, הבד נשטף והתייבש, ואז הבנתי בדיוק למה התכוון המוכר כשאמר שהבד "שליף" וגם "רחיץ". הוא אכן נשלף בקלות, ואכן נרחץ ונותר ללא רבב. אבל בעוד שקל נורא לשלוף ולשטוף, להחזיר את הכיסוי הסורר לכריות הארורות זה כבר משהו אחר לגמרי. ניסיתי בכל דרך אפשרית להלביש בחזרה את הכיסוי על הכרית, שרק לפני שבוע היה מונח עליה היטב. מימין ומשמאל, מלמעלה למטה. שום דבר לא עזר. "סעו בלעדיי, אני מוותר היום על הספינינג!" הודעתי לחבריי והמשכתי בפעילות האירובית הגרועה עוד יותר מהחלפת מצעים - פעולה בזויה השנואה עלי במיוחד.
לאחר שעתיים של מאבק, במהלכו כמעט נשכתי את הכרית בעצבים כמתבקש, הצלחתי להשחיל חתיכת בד על חתיכת ספוג. בדיוק בשנייה שבה המשימה נראתה קרובה מתמיד להשלמה, נשמע צלצול בדלת.
בתחתוני בוקסר וגופיה, מיוזע מהמאמץ, מחבק כרית ספוג חצי עירומה, לא היה סיכוי שאפתח את הדלת. צלצול שני. ושלישי. פאק, זו כנראה השכנה מהוועד בית. החרשתי עוד יותר, אולי היא תלך. 30 שניות של שקט, וכמעט הודיתי לאלוהים על שמנעה ממני את הפדיחה, ואז נשמעה דפיקה. שיט, היא לא תוותר. זרקתי את הכרית בעצבים על הרצפה ומיהרתי לדלת.
כשפתחתי אותה, נדהמתי לראות שהשכנה המצודדת והחמודה (מהוועד בית, תרגיעו) הפכה לגברת לא צעירה ודי נרגנת. "שלום, אני מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה", אמרה ונופפה בטופס. "אני צריכה עשר דקות מזמנך!".
"סליחה, אבל אני עסוק".
"זה יקח רק דקה".
"לא, אני באמצע משהו".
"אדוני, לפי החוק אתה מחוייב להשיב".
"אבל אני עסוק!"
"אני מצטערת, אין ברירה", אמרה הסוקרת, ושלחה רגל אל מעבר למפתן.
שטוף עצבים, הכנסתי את הגברת הביתה. היא העיפה מבט בדירה, בספה האומללה ובתחתונים שלי, ונראה שהיתה נבוכה יותר ממני מגודל המעמד. אין לי מושג מה היא חשבה שעשיתי, ולמען האמת, אני כמעט בטוח שבזה הרגע הצטרפתי לרשימת "הדברים המביכים שקרו לי בעבודה" של אותה סוקרת-נכבדת.
במשך שעה ארוכה תחקרה אותי הגברת ארוכות על עניינים אישיים יותר ופחות. מה גודל הבית וכמה שנים למדת, מה אתה עושה בחיים ולמה. בעיני רוחי דמיינתי את אותה סוקרת ממשיכה בשאלות חודרניות יותר, כמו איך אתה אוהב את הביצים שלך (בארוחת הבוקר), איזה צד של המיטה אתה מעדיף (למטה), ומהי התנוחה החביבה על בעלי"ש.
"יש לך בית גדול, אתה גר כאן לבד?"
"איזה שאלות משעממות", אמרתי.
"זה מידע חשוב!", הגנה בחירוף נפש על המקצוע המציצני.
"אפשר להציע לך שאלות חדשות? יש לי כמה מעניינות יותר עבורך".
הגברת נעצה בי כזה מבט, שלרגע הרגשתי כמו הנשיא קצב.
"טוב, סליחה", התנצלתי.
והיא המשיכה - "יש לך בית גדול, אתה גר כאן לבד?".
"עד כאן!" זעקתי. מילא שהיא נכנסת לביתי, אבל ממתי הסוקרים של למ"ס מצטטים את עברי לידר?
"תקשיבי, גברת-סוקרת", רשפתי. "אני נורא עסוק. אני גר כאן לבד, ב-90 מטרים רבועים (לא כולל חניה). השבוע סיימתי לשפץ, הרסתי את הספה החדשה ועכשיו אני מנסה להכניס את הכרית לכיסוי וזה לא ממש הולך", התבכיינתי. ולפני שהיא הבינה מאיפה זה בא לה, החלו הדמעות לזרום ואיתם - נאום חוצב להבות על מר גורלי. "חבר שלי בחו"ל, ואני נורא לבד. כבר שבוע שאני מטפס על הקירות, מציק לכל החברים שלי, משגע את ההורים ומחרפן את כל מי שמוכן לשמוע".
"זה בסדר, אני סיימתי", אמרה ביבבה.
"אבל אני לא!" החזקתי לה בזרוע והושבתי אותה על הספה. אחרי שפשפשה בחיי הפרטיים בצורה כל כך מביכה, הרגשתי שהיא חברה אמיתית. שותפה לצרה. אוזן קשבת-סוקרת.
"אז את שומעת? נוסף לכל הצרות גם עליתי קילו! את טובה במספרים. 67 ק"ג על מטר שבעים ושלוש, זה מעל הממוצע?"
הגברת-סוקרת נעה באי נוחות. "אדוני, אני ממש צריכה ללכת".
"את באמת חייבת ללכת?" הבטתי בה בעיניי הכלבלב.
"כן, אני מצטערת".
"אבל אני אכין לנו קפה! ויש לי עוגיות נורא שוות שאפיתי. ואת יודעת מה? אולי נכין גם ארוחת ערב? הורדתי מתכון מעולה מהאינטרנט ויש לי יופי של לחם תירס מאיילת הירשמן!"
"לא, לא... אני מבקשת ממך... אני צריכה ללכת".
הגברת-סוקרת מיהרה לארוז את הדברים ולקום. בליבי קיוויתי שתשכח את העט או את הטופס ותחזור שוב לארח לי לחברה. לצערי היא לקחה אותם איתה.
"מתי תחזרי?" שאלתי כשכבר היתה עם רגל אחת בחוץ.
"נהיה איתך בקשר בטלפון להבא", הבטיחה והלכה מהר-מהר, לפני שאתפוס אותה שוב.
