עד שכבר התחלתי עם מישהו, ומה מסתבר?
לאחר אינספור חילופי מבטים, כמה חיוכים והחלפת ביקורת על ה"סחורה" עם חברתי , והוא מצידו עם החבר שישב מולו, עשיתי את הצעד. אמרתי לעצמי, למה בעצם שזה לא יבוא מהצד שלי, והעברתי לו את מספר הטלפון שלי
לאחר אינספור חילופי מבטים מתמשכים ומתישים, כמה חיוכים והחלפת ביקורת על ה"סחורה" עם חברתי , והוא מצידו עם החבר שישב מולו, עשיתי את הצעד. אמרתי לעצמי, למה בעצם שזה לא יבוא מהצד שלי?
אז כתבתי שם וטלפון על מפית, והוספתי "במידה ופנוי, אשמח מאוד להכיר". ניגשתי למלצרית ונתתי לה הוראה מפורשת להעביר את המפית לבחור עם החולצה השחורה, שחלילה לא תטעה ותעביר אותה לחברו, כי הדבר עלול לגרום לתקרית מאוד מצערת, בלשון המעטה. הוראה מפורשת נוספת היתה לא לתת לו את המפית עד לאחר שאסתלק מהמקום סופית, כדי למנוע מעצמי מבוכה .
ואז התחילו כל מיני השערות, אחת מהן שהוא בעצם יכול להיות נשוי, עם שלושה ילדים וכלב. אבל השתעשעתי עם העניין, ובמיוחד מעצם ההעזה הבלתי צפויה שלי. בצהרי היום למחרת הופתעתי כשקיבלתי את שיחת הטלפון המיוחלת, שנפתחה במילים " אני הבחור מאתמול".
כמה נחמד, זה עבד.
אבל מובן שצפוי טוויסט קטנטן בעלילה. אחרי חמש דקות של הא ודא וסקירת המבוכה של אירועי הערב החולף אמר הבחור - "יש לי וידוי". ואני ישר מריצה בראש, "אוי לא, הבחור העביר את מספר הטלפון לחברו שישב לידו". אופציה שניה - "הוא בדיוק עובר עכשיו את המשבר שלאחר הגירושים ולא פנוי רגשית לקשרים חדשים".
אבל לא, הבחור פשוט אמר - "אני לא פנוי".
ואני, מגיבה בשיא התמימות: "אז זה יפה מצידך שהתקשרת לומר לי שזה החמיא לך אבל אתה לא פנוי".
"לא", הוא תיקן אותי, "התקשרתי ושמתי את כל הקלפים על השולחן. עכשיו זה תלוי בך".
כאן כבר הייתי מבולבלת קמעה. "מה תלוי בי?"
"אם את רוצה להכיר אותי או לא", ענה.
"להכיר", חשבתי לעצמי, היתה בחירת מילה מאוד לא מתאימה.
אמרתי "לא תודה", והוא בתגובה אמר: "כן, את באמת קצת נראית לי אחת שלא תהיה בעניין".
הרהרתי לעצמי, אתה נראית כל כך חנון מתוק שלא העליתי בדעתי שתציע לי כזאת הצעה. אבל מתוך סקרנות, שאלתי אותו כמה שנים הוא נשוי.
"זה לא ממש משנה", השיב, "אבל אני יכול לומר לך שגם אם היינו מדברים חודש לאחר שהתחתנתי, הייתי עושה את אותו הדבר".
"כמה עצוב", הגבתי.
הוא המשיך לומר שהוא מקווה שיום אחד יהיה לו אומץ לקום ולעזוב, ואולי טוב עשיתי שמנעתי ממנו לבגוד. אמרתי לו בתגובה שאני חושבת שזה לא ממש משנה, כי אם יש משהו שלמדתי ממערכת היחסים האחרונה שלי הוא שאנשים לא משתנים כל כך במהירות, ואם זו לא תהיה אני, תהיה מישהי אחרת שתופיע בדרכו. מסיבה לא ברורה איחלתי לו בהצלחה, ובזאת הסתיימה לה השיחה.
מין תחושה שהכל לגיטימי ומותר
הדבר שהכי עורר בי חלחלה זו הקלוּת הבלתי נסבלת. אותה הצעה שנעשתה בשיא הטבעיות, מין תחושה שהכל לגיטימי ומותר. עוד יותר הזדעזעתי מתגובות הסובבים אותי למשמע הסיפור. "תגידי לי, מה את בהלם? הבחור היה כן איתך ואמר לך מלכתחילה שהוא נשוי. הוא היה יכול לצאת איתך כאילו הוא פנוי, ואז זה היה נורא יותר".
אז באמת תסלחו לי על הילדותיות המלווה בתמימות, כי מבחינתי עצם הווידוי לא הופך את הבחור הזה לישר. מבחינתי, הוא אומלל שחי בשקר. הוא מרמה את עצמו, את אשתו וכל אחת אחרת שתיפול ברשתו.
מכל הסיפור הזה פשוט התחזקה בי ההרגשה שאני חיה בסרט. אני מצטערת, אבל מדברים כאלה אני פשוט מתרחקת. אבל נראה שכולם סביב מקבלים את המצבים האלה בפתיחות ובהבנה יתרה. ובעצם " מה לא בסדר איתך, מה כאן לא בסדר?"
לפחות דבר אחד כאן הוא לגמרי בטוח - אף פעם לא משעמם.
האימייל של מיצי
לפנייה לכתב/ת 
