שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מילים כדורבנות
    "כתיבה היא סוג של פעולה", אומר אסף שור, שספרו הראשון רואה כעת אור. לא פלא שהוא רואה קשר בין כתיבה לאמנות לחימה: "לא עושים שלושה פליק-פלאקים באוויר ובעיטה מסובבת, אלא מה שעובד וגמרנו"

    ספר הביכורים של אסף שוּר, "עמרם", שרואה כעת אור בהוצאת "בבל" הוא אחד הספרים המעניינים בנוף הספרותי של הזמן האחרון. גיבוריו הם עמרם ואביחי, שני גברים ממוצעים שמחליטים, כל אחד בדרכו, לקחת את החוק לידיים. "הדמויות האלה נקראות ויג'ילנטה", מסביר שוּר, "אין לזה מקבילה בעברית, אבל הכוונה למי שעומד על המשמר, לוקח את החוק לידיו, מסתובב ברחובות ועושה סדר. סופרמן, למשל, הוא לא ויג'ילנטה, אבל באטמן כן - הוא עושה מה שצריך לעשות, מלכלך את הידיים ומגן על האדם הפשוט".

     

    שור, בן 30, מתגורר עם אשתו בירושלים. הוא מבקר הספרות של "העיר", ועובד גם כמגיה בעיתון. בנוסף, הוא מתרגם ומשמש כעורך המשנה של כתב העת המקוון "מארב". בשנים האחרונות הוא מקדיש את מיטב זמנו לאמנות הלחימה ווּ-וֵוי גונג-פו, שמייסדה היה תלמידו של ברוס לי.

     

    מעניין במיוחד לשמוע כיצד השפיע העיסוק הזה על כתיבתו. "בכתיבה אפשר להגיד הכול", אומר שור, "הכול יכול להיות, ומשהו בזה מוביל לחוסר אונים מוחלט. אם אפשר לכתוב הכול, מה זה משנה מה תכתוב? אחד הדברים הראשונים שהאימונים נתנו לי, זה סוף להתרוצצות הזאת. כי אין הרבה אפשרויות. אמנם מבחינה טכנית, על כל אגרוף שאני מקבל יש כך וכך חסימות אפשריות, אבל בשורה התחתונה משהו קורה או שהוא לא קורה. או שחסמתי או שלא חסמתי. פירוש השם ווּ-וֵוי זה פעולה בלי מחשבה. אם יבוא אגרוף ואני אתחיל לחשוב, 'למדתי את החסימה הזאת, אולי איישם את זה בתבונה ובמהירות', הוא ייכנס שלוש פעמים לפני שאני אספיק להרים את היד. ומצד שני, יש כאן מקסימום תוצאה על מינימום מעשה. לא עושים שלושה פליק-פלאקים באוויר ובעיטה מסובבת, אלא מה שעובד וגמרנו. אותו הדבר צריך להיות גם בכתיבה. לא כי אין מקום לסלסולים, יש מקום להמון סלסולים, אבל יש כאלה שצריכים להיות ויש כאלה שלא. לקחתי משהו מזה לכתיבה שלי. אני כותב ומה שיצא זה הדבר הנכון לעכשיו. אני חושב שבלי זה אי אפשר לשבת לכתוב מלכתחילה".

     


    שוּר בפעולה. "פירוש השם ווּ-וֵוי הוא פעולה בלי מחשבה"  (צילום: אלי אלגרט)

     

    בספר אתה דווקא מזכיר שוב ושוב את הסיפור שלא נכתב: "אלף סיפורים היה יכול הסיפור הזה להיות". למה זה כל כך חשוב?

     

    "קודם כל כי באמת היה יכול להיות אחרת. וגם כי זה באמת מציק לי, גם בכתיבה וגם בחיים. מה שאני רוצה להשיג בכתיבה זה שדה שנפתח ביני לבין הקורא. זה קשור להבדל בין יצירה לבין פרסומת. הרי יש פרסומות כל כך אסתטיות או מבריקות, אבל יש בהן תמיד משהו מלוכלך מרוב שהן נקיות, מרוב שהן סגורות לגמרי לא נפתח שום דבר בינך לבינן. כמו לקחת אדם יפה ולצלם אותו ואז לטשטש כל פגם בפוטושופ ולתלות את זה מבניין בגודל מאה מטר. אסתטי? כן. אבל מה זה עושה לי בתור צופה? כלום. זה שקר מוחלט. יותר מזה, זה מאוד לא אנושי. האנושיות היא ההפך מזה. ודווקא בספר אתה רוצה שמשהו אחר יקרה, שהספר לא יהיה רק סך העלילה שלו. זה לא מעניין. אני רוצה שהספר יתקיים בפעולת הקריאה כמו שמצידי הוא התקיים בפעולת הכתיבה. חלק גדול ממנו בכלל לא מתרחש בין הדמויות, ואם כן, אז בלי ידיעתן. הקורא עושה את זה. אז אולי זו גם דרך ללכלך, להתחמק מהאסתטיקה הסגורה, שבה הכול נקי לגמרי ואין שום סרחים עודפים. אחד הדברים שהיו חשובים לי בספר זה לעשות משהו שגם כשהוא נסגר משהו נשאר פתוח, משהו ימשיך לתקתק אצל הקורא".

     

    ואכן, את עלילת הספר מלווה דמות שלישית, המספר, שמשמיע את קולו בעיקר בסוגריים. הקול הזה משמש לשור קו תקשורת ישיר אל הקורא ומאפשר לו לערער ולהרהר עימו על הסיפור. למה בסוגריים? "ככה אני חושב כשאני כותב", הוא מסביר. "אם, למשל, אני אספר משהו לאשתי, תמיד אתחיל מהסוף, אפספס את הפואנטה, אחזור להתחלה, אשכח את כל הסיבה של הסיפור ולא יהיה ברור, גם לא לי, למה התכוונתי. אני חושב שיש כאן הנכחה של מחשבה בפעולה, וניסיון להכריח את הקורא להמשיך את הרצף. אני לא אוהב לכתוב משהו שהוא לגמרי חד-קולי. זה לא מעניין בעיני. וטכנית, הסוגריים הם דרך טובה להעביר אינפורמציה, זה עוזר לי לא לוותר על דברים. זו דרך לא להרפות, כי מאוד קשה לי להשאיר את העלילה לנפשה, הדמויות לנפשן, הקורא לנפשו - 'תחשוב מה שתחשוב, אני גמרתי לכתוב את הספר, שלום. אני נכנס למיטה לראות באפי ציידת הערפדים'".

     

    כותב מתוך המוגבלות

    עבודתו כמבקר ספרות, אומר שור, דווקא הועילה לו בכתיבת הספר. "יש המון ספרים שאני קורא בתור מבקר ואני נהנה מהם נורא, אבל אני לא חושב שהייתי קורא אותם אם לא הייתי חייב. הכתיבה על הכתיבה פתחה לי המון אפשרויות ונתנה לי סוג של חופש. אבל בזמן שאני כותב ביקורות אני לא יכול לשים את מה שמכונה 'הליבידו' שלי גם בזה וגם בזה. גם אם הכתיבה של הביקורת היא עבורי מוצא יצירתי. היא לא בהכרח ממלאת את הדחף היצירתי לכתוב משהו משלי. זה לא שאמרתי שאני יכול לכתוב את 'מחזיר החלומות', את 'הרוצחים', את 'הנה אדם' ואת 'ישו של הדגים', אלא דווקא שכנעתי את עצמי שאני כותב מתוך המוגבלות שלי - שהיא אני וזה הספר שאני יכול לכתוב עכשיו".

     

    אתה כותב על עמרם: "אולי לא טוב שהוא ניזון בעיקר מן הדברים שמגיעים אל הכתב. בכתב לבדו יש עדות לכוח (מישהו הביא את הדברים אל הכתב, אולי אפילו גרר אותם לשם כשהם מתנגדים)." במובן הזה הכתיבה היא באמת הפעלת כוח, ויש הרגשה שבכתיבה אתה קצת מתנצל על זה.

     

    "אופייני לי להתנצל. העורך שלי, עודד וולקשטיין, אמר לי שאני כל הזמן עוטף את הדמויות שלא יפגעו, ואם יפגעו שלא ידעו, ואם ימותו שלא ידעו מאיפה זה בא להן. יש תמיד שאלה עד כמה הכתיבה היא פעולה בעולם. אם כתבת מאמר בעיתון יומי רב תפוצה והתרעת בפני קטסטרופות המחסומים ועוולות הכיבוש, זה יותר חשוב מללכת להפגין מול הגדר או לסייע במסיק? אני חושב שבשורה התחתונה הספרות היא כן סוג של פעולה.

     

    "הפעולה המוסרית של הכתיבה, או הסיבה שבגללה חשבתי שיצירה מסוימת היא יצירה באמת גדולה, היא בהכרח בגלל שהכתיבה היא אנושית, כלומר, לא יוצאת ממשהו מופשט, אלא מתוך העניין הפשוט והנורא שאנחנו אנשים ואנחנו מתים ואנחנו שמחים וכואב לנו. לדעתי אחת הבעיות בעולם היא עד כמה אדם יכול לקיים היכרות סבירה עם אנשים אחרים ולראות אותם כבני אדם עם רצונות וצרכים. ברגע שעוברים לכיוון התיאורטי אז שוב אפשר להגיד הכול - במספרים גדולים, על האומה, העם. ברגע שהכול נהיה מופשט, אובד הדבר הכי חשוב בפוליטי - ברייה אחת".

     

    התפיסה הזאת מאוד מורגשת בספר, מפני שעמרם ואביחי באמת לא מצהירים שום הצהרות, הם פועלים ממניעים מאוד פנימיים, אישיים.

     

    "אני מאוד שמח שאמרת את זה. אני באמת חושב שהמקום של הכתיבה, של כל כתיבה, צריך להיות מתוך הידיעה האנושית שאם ראית, למשל, אמבולנס מתקרב ואמרת, 'שטויות, אני אגנוב את הצומת'. אז או שמישהו שוכב עכשיו על הרצפה מכווץ, או שמישהו בתוך האמבולנס הזה צריך להגיע לבית חולים אחרת הוא ימות. ונראה לי שאנחנו מוצאים יותר ויותר כלים להתחמק מהידיעה הזאת. למצוא אמתלות לכל מיני דברים איומים ונוראים שאנחנו עושים או נעשים בשמנו. כתיבה טובה היא מוסרית בהכרח במובן זה שהיא מראה לך שיש עוד אנשים וחיים בעולם הזה. ומתוך הידיעה הזאת יש גם מחויבות. יש בינינו אחווה כתוצאה מהדבר הזה ואם תחליט שלא, ושכל מה שמעניין אותך זה לעשות המון כסף ושיזדיינו העובדים הזרים שעובדים בשבילך בשביל גרושים וישנים באיזה מחסן, אז לפחות, עם כל הכבוד, שתדע שמגיע לך להישרף בגיהנום. אני חושב שברגע שאנשים מרשים לעצמם לראות אנשים אחרים במלאות, הרבה יותר קשה להרע, להכאיב, להגס את לבך. זה לא מניפסט כי אני לא חושב שצריך לאכוף שום דבר, או להישמע לאיזשהו כלל. אבל זה חשוב לי, לכתיבה שלי וליצירות שאני אוהב, חשוב להנכיח שם את הדברים האלה כי משם הכול יוצא".  

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שור. עוטף את הדמויות
    צילום: מורן כהן
    "עמרם". לא מצהירים הצהרות
    עטיפת הספר
    הטבות למנויים
    מומלצים