עיר ללא רחמים

כמאל עושה טעות ושולח ימנית מרושלת. צחי מתכופף, תופס בשתי ידיים את פלג הגוף התחתון של כמאל ומניף אותו באוויר. הקהל שואג כשהוא מטיח אותו על הקנבס ומוסיף שני פיצוצים לפנים, ככה בשביל הריכוך.

צחי מחפש אפשרות כניסה לחניקה או בריח. כמאל מפגין כישורי ברייקדאנס לא רעים ומסתובב על הגב במהירות. תוך כדי הוא שולח בעיטות מהירות לרגליים ולגוף. צחי תופס ממנו קצת מרחק. ועכשיו קורה משהו שיכול לקרות רק בלחימה מעורבת.

בכל קרב זירה אחר שאתם מכירים, מאיגרוף ועד קיקבוקסינג, זה הקטע שבו השופט אמור לעצור, לתת ליריבים לעמוד ולהתארגן על עצמם, ורק אז לחדש את הקרב. אבל לא ב־Mixed Martial Arts. כאן השופט יתערב רק אם אחד הלוחמים ייכנע, או יפסיק להגן על עצמו במידה סבירה, שזאת דרך יפה להגיד שמרוב מכות הוא כבר לא יכול להגיד בצורה קוהרנטית "שופט, תגיד לאיש הרע הזה שיפסיק להרביץ לי ותצלצל לאמא שלי שתבוא". בזירה הזאת, כשכמאל שוכב על הקרקע וצחי חג מסביבו, השופט רק עומד ומסתכל.

אני עומד ממש ליד הזירה, ככה שהמרחק ביני ובין צחי הוא לא יותר משני מטרים. הנה עומד לו איש עסקים מכובד ממרכז הארץ, בן 37 ואב לילדים, במרכז זירה במועדון תת־קרקעי בבאר שבע. למרגלותיו ערבי מטבריה, ובעיניו מבט של זעם וריכוז - מוחלטים? טהורים? - הישרדותיים, זאת המילה שחיפשתי. מבט שאתה רואה רק במאבק לחיים ולמוות, או בדבר הכי קרוב לזה שאפשר למצוא בעולמנו המתורבת.

אבל אתם רוצים לדעת מי ינצח, הערבי מטבריה או היהודי מתל אביב. ומכיוון ששמי האמצעי הוא סיפוקים מיידיים, לא אמתח אתכם יותר מדי ואספר שכמאל עושה טעות מרה ומנסה לקום על הרגליים. עשירית שנייה לפני שהוא מזדקף, צחי מצמצם טווח, מתכופף ולוקח חצי סיבוב לאחור, בשביל התנופה. הוא משתחרר כמו קפיץ, ויד ימין שלו יוצאת בתנועה קשתית מושלמת. כמאל מרים ידיים כדי לגונן על הפנים, אבל זה כבר מאוחר מדי. האגרוף של צחי חורך את האוויר ופוגש בבום את הנקודה הרגישה ביותר בלסת שלו. אני מספיק קרוב כדי לראות את העיניים של הטברייני מתגלגלות לאחור, ואת המוח שלו שולח הוראת ניתוק. כל גופו נעשה רפוי ברגע, והוא צונח כמו בובת סמרטוטים. צחי מסתער לוודא הריגה, אבל לפני שהוא מספיק להוציא עוד בעיטה, השופט קופץ עליו מאחור ומחבק אותו. הקרב נגמר.

הקהל בטירוף. צחי מוציא את מגן השיניים ומטיח אותו על הרצפה. אני תופס פתאום שהדופק שלי הוא 220 מינוס הגיל, וזה רק מלהסתכל. כמאל, לעומת זאת, נמצא בעולם אחר: עולם שמלא ברקדניות בטן, כנאפה וקפה שחור עם הל. בעוד כמה שניות הוא יתעורר וייגש לחבק את צחי. ואחר כך עוד אומרים שאין סיכוי לדו־קיום.

הבן הדוב

יותר מכדורגל, יותר מבייסבול, יותר מהשלכת גמדים, ה־MMA - הגירסה המציאותית של הקרבות־ללא־חוקים מ"ספורט הדמים" - נחשב היום לענף הספורט בעל שיעור הצמיחה המהיר ביותר בעולם, הן מבחינת הפופולריות והן מבחינת הכסף שהוא מגלגל (ר' מסגרת). בארה"ב, בדרום אמריקה ובאסיה זה אומר זירות מפוצצות, גברים גדולים שמרווחים סכומים גדולים ושידורי טלוויזיה שמושכים מיליונים; בארץ זה אומר שהולכים מכות באיזה מועדון בבאר שבע. אבל אני מניח שצריך להתחיל איפשהו.

Desert Combat 2, הערב שבמסגרתו יחשפו כמאל וצחי את חזון המזרח התיכון החדש שלהם, הוא בסך הכל אירוע ה־MMA השני שנערך אי פעם בישראל (נחשו איך נקרא האירוע הראשון, וזכו בארוחת דגים רומנטית עם כמאל!). בכניסה למועדון "הבולדוג" בבאר שבע מתגודדים כמה עשרות גברים, וכמו בכל ענף ספורט שעדיין מוכר בעיקר לכמה משוגעים לדבר, כולם מכירים את כולם. חיוכים, חיבוקים. שום דבר לא מעיד על זה שבעוד שעה, כמה מהם ינסו לשבור אחד לשני את העצמות.

אני יורד במדרגות לאולם התת־קרקעי, ומצפה למצוא זירה מאולתרת, ריח של זיעה ואת שלושת החוקים של "מועדון קרב" מרוססים בגרפיטי על הקירות. אבל לא: יש שם זירה שנראית מקצועית לגמרי, שולחנות לשופטים, יציע, ובערך 300 כיסאות שמסודרים בשורות. על הקירות שלטים של ספונסרים מקומיים שמממנים את האירוע. הידעתם? ב"מזל הלבשה" תוכלו למצוא את "מיטב החידושים באופנה, באחריות!!".

הדי.ג'יי נותן בטראנס, והריח היחיד שמדגדג לי את האף מגיע מהמזנון, אז אני יורד על שתי נקניקיות ושני גולדסטאר. עכשיו אני מרגיש רגוע ומוכן לאקשן: עשרות אירועי MMA ראיתי בטלוויזיה ובמחשב, והנה זה סוף־סוף בלייב. ועוד ליד הזירה, תענוג שהיה עולה לי לפחות 2,000 דולר בקרב של אחת מההתאחדויות העולמיות הגדולות, UFC ו־Pride.

הראשונים שמתיישבים בכיסאות הם חברים ובני משפחה של הלוחמים. אחת מהן היא אמא של עמית אופיר, שעומד להיכנס לזירה עם יניב עידה. ביחד הם שוקלים קרוב ל־300 קילו.

"את לא מפחדת?", אני שואל אותה.

"בכלל לא", היא עונה, "כשתראה את הבן שלי, תבין".

כמה דקות אחר כך, כשעמית מצליח להפיל את יניב, להתיישב לו על החזה ולכתוש לו את הפנים באגרופים עד שלשופט אין ברירה אלא להפסיק את הקרב, אני מבין. אחר כך עמית מניף גביע, ואמא שלו מבסוטית. אבא של בוריס שאול, שהבן שלו חוטף סדרה של טילים מונחים לפנים מאחד יגאל כספוב, קצת פחות מבסוט.

השופט עוצר את הקרב, ובוריס יורד מהזירה מאוכזב ושותת דם. אני עט עליו מעשה ציון ננוס, ושואל איך הוא מרגיש. הוא מחזיר לי מבט של "הרגע אכלתי מכות מול כל המשפחה והחברים שלי, מה נראה לך?", אבל כשהוא שומע שאני מ"בלייזר" הוא מסכים לתת לי את הגוד סטאף. "לא טוב", הוא אומר.

"לא, אה?", אני מקשה.

"לא", הוא מודה. "אני שונא להפסיד".

המשפחה של בוריס ניגשת לראות מה איתו. האחות והאמא דווקא לא נראות יותר מדי מודאגות, אבל האבא כבר על גבול הקטטוניה. כנראה שיותר קל לגבר לקבל מכות מאשר לראות את הבן שלו חוטף ולא להיות מסוגל לעזור לו.

המבט של האבא הזה מציק לי. אני רואה איך הבן המדמם שלו מנסה להרגיע אותו, ופתאום עוברת לי בראש השאלה בשביל מה האנשים האלה צריכים את זה. אבל רובי מונד, מארגן האירוע, כבר קורא לוויטלי פורטנוב וקורן האניס לעלות לזירה. בוריס ואבא שלו מתפוגגים לי מהמצפון, ואני רץ חזרה לראות את האקשן. את השאלות הקשות נשמור לאחר כך. עכשיו יש מכות.

ויטלי, בן 16 - 1.70 מ' על 68 קילו - נשען באדישות על החבלים שבפינה שלו. הרגליים שלו מסוכלות והידיים תלויות שמוטות על החבלים. הוא מסתכל על קורן, שעומד בפינה השנייה עם ה־175 ס"מ על 75 ק"ג שלו. קורן נותן לעצמו שתי סטירות ומרים ידיים לעמידת מוצא של קרב. הפעמון מצלצל, והם מתפוצצים.

ויטלי מסתער, סופג כאילו כלום את האגרוף של קורן, בועט לו ברגל ומיד מצמצם מרחק כדי למנוע ממנו לשגר עוד בעיטות או אגרופים. עכשיו הוא "לוקח לו גב" - כלומר נצמד אליו מאחורה - ועוד לפני שקורן מספיק להגיב, מדגים עליו חניקת "מאטה ליאו" ונופל איתו על הרצפה. הרגליים שלו עוטפות את הגוף של קורן, והוא מאבטח את החניקה. כולם בבאר שבע יודעים שזה נגמר. כולם חוץ מקורן, שכנראה לא מבין מה עושים לו ולא "דופק", כלומר נכנע. תוך שלוש שניות גם הוא בעולם אחר, מסדר את הכנאפה על השולחנות ומחכה לכמאל שיצטרף אליו מאוחר יותר. גביע ב־60 שקל ייסע הלילה לנהריה.

אתה לא תשרוד לי

את הדרך לבאר שבע עשיתי עם דוד בנימין - מורה לספרות בתיכון בכרמיאל, מדריך לג'יו ג'יטסו ברזילאי, מחלוצי סצנת ה־MMA בארץ ויועץ "בלייזר" לענייני מכות - ועם החניך שלו, ויקטור זיתון. ויקטור, מדריך כושר בן 28 מכרמיאל, חיכה לרי־מאץ' עם אבישי כהן, מורה לקראטה והישרדות מטבריה שהוא ניצח בעבר. "מבחינתי זה להעמיד את הכישורים הגופניים, השכליים והמנטליים שלי במבחן הכי קיצוני", אמר לי ויקטור כששאלתי אותו למה הוא נכנס לסיפור הזה. "בזירה אי אפשר להתחבא ממי שאתה. מהר מאוד אתה מגלה מאיזה חומרים אתה עשוי, ואם יש לך מספיק לב וביצים כדי להתמודד איתם. זה הקתרזיס הכי גדול שחוויתי אי פעם".

מתברר ששלוש שעות של נסיעה בוואן זה מספיק כדי להפוך לאוהד מושבע: עכשיו, כשוויקטור מתכונן לקרב, אני מרגיש כמו אשתו של רוקי. והנה רובי קורא בשמו, וזה מתחיל.

ויקטור ניגש לזירה, מוריד את הקפוצ'ון והטרנינג, נשאר בטייטס ולובש את כפפות ה־MMA השחורות שלו, שמרפדות את הפרקים ומשאירות את האצבעות חשופות. בשלב הזה לא ברור מי מתרגש יותר: ויקטור, דוד או אני. "זה שלך, ויקטור", אומר דוד ומעסה לו את הכתפיים. "שלך!", אני צועק כמו איזה ילד מתלהב.

ויקטור נכנס לזירה בקפיצה מעל לחבלים. הוא מנתר במקום ולא מוריד את העיניים מאבישי, שכבר נמצא בפינה ממול במכנסי קראטה לבנים, בלי חולצה ועם אותן כפפות. השופט באמצע הזירה, שואל אם הם מוכנים. הם מוכנים. הפעמון מצלצל. "קדימה, ויקטור", צועק דוד, "שמור על הפנים ותתקרב אליו".

ויקטור ממושמע. למרות שהוא מתאמן גם באיגרוף, המטרה שלו ברורה: לקחת את הקרב הזה למקום שבו הוא יוכל לנצל את היתרונות שלו כלוחם ג'יו ג'יטסו ברזילאי. לקרקע. אם הוא יצליח לעשות את זה, הקרב הזה יהפוך למקרה קלאסי של לא כוחות.

אבישי הוא אמנם מורה לקראטה, אבל כמו רבים וטובים שעוסקים באומנויות לחימה מסורתיות, אין לו מושג ירוק מה עושים במצב מאוזן. בתיאוריה, ויקטור צריך בסך הכל לקרקע אותו, ואז לבחור באיזה בריח או חניקה הוא גומר את הקרב. אבל זה, כאמור, רק בתיאוריה.

אבישי מתקרב. ויקטור יוצא אליו במהירות, מצליח להשחיל את הידיים מתחת לבתי השחי שלו ולנעול לו אותן מאחורי הגב. הם עומדים מחובקים עוד שנייה, עד שוויקטור שולח רגל מכשילה וזז קדימה. אבישי נופל על הגב. ויקטור מתיישב עליו מיד ב"מאונט", התנוחה שכל לוחם רוצה להיות בה: יושב לו על החזה, מרתק אותו עם הרגליים לקרקע ובעצם מונע ממנו כל אפשרות להסתובב או לזוז.

אבישי מנסה לשלוח אגרופים לפנים. ויקטור נשכב עליו, ראש ליד ראש. "רגוע! הוא לא יודע מה עושים עכשיו!", צועק לו דוד. "אתה לא מרגיש את האגרופים האלה! תן לו להשתולל!". ואבישי באמת משתולל. אפילו אני, שלקחתי בסך הכל עשרה שיעורי ג'יו ג'יטסו ברזילאי, יודע תרגיל או שניים להשתחררות מ"מאונט". אבישי לא. אז הוא משתולל, ומשתולל עוד קצת, אבל זה לא עושה כלום חוץ מלהתיש אותו.

ויקטור מחכה בסבלנות להוראות מהפינה. דוד מציץ בשעון, סופר עשר שניות וצועק "עכשיו! מאונט גבוה, עכשיו!". ויקטור מתרומם לישיבה, ומתחיל להמטיר אגרופים על הפרצוף שמתחתיו. השופט מתקרב, מוכן להפסיק את הקרב אם יצטרך. אבל אבישי קשוח כמו קיר: הוא סופג את מטר האגרופים, ומצליח לפתל את הגוף ולנער מעליו את ויקטור. הפעמון מצלצל. סוף הסיבוב הראשון.

ויקטור מגיע לפינה, נוטף זיעה ומתנשף. יש לו חתך מעל לעין שמאל. עכשיו הוא לא מרגיש אותו, אבל מאוחר יותר הוא יתנפח ויכאב כמו שאני לא רוצה אפילו לדמיין. "טוב, ויקטור, טוב", אומר דוד ומנגב לו את הדם והזיעה. " הסיבוב הזה שלך. עכשיו בוא נגמור את זה".

הפעמון מצלצל שוב. אבישי מפתיע ומסתער עם הראש למטה. ויקטור מגיב מיד, עוטף לו את הצוואר מלמעלה עם יד שמאל ונופל על הגב. הרגליים שלו עוטפות את הגוף של אבישי וננעלות במה שנקרא "חניקת גיליוטינה". עכשיו ויקטור מנסה להפעיל לחץ על הצוואר, אבל החניקה לא מספיק עמוקה ואבישי מצליח להוציא את הראש. הוא גם מנסה להתרומם על הרגליים. "יד!", צורח דוד ודופק על הזירה כמו משוגע. "יד!", צועקים החבר'ה מהיציע. ויקטור מגיב כמו שצריך: בזמן שאבישי מתרומם הוא תופס לו יד, מיישר אותה ונתלה עליו הפוך בבריח יפהפה. אם היד תתיישר עד הסוף, אבישי יהיה חייב לדפוק - או לראות אותה נשברת.

היד כבר ישרה. דוד ואני בטירוף, הקהל באקסטזה, אבל אבישי משבית שמחה: הוא מסרב להיכנע, והיד שלו מחליקה איכשהו החוצה מהבריח. הוא אפילו מספיק לנסות לתת כמה אגרופים לפני שהקרב מסתיים. ויקטור מנצח בהחלטת השופטים, אבל הוא לא מרוצה. גם דוד לא. אני כן, אבל לאף אחד לא אכפת מה חושבת האישה.

"הייתי צריך להכניע אותו", אומר לי ויקטור ביציאה מהבולדוג. "כוס אמק, הייתי צריך להכניע אותו".

לא נעים לי להסתכל לו בעיניים, אז אני מעיף מבט על שני צעירים שעומדים ליד הקיר ומחכים. רק כשאני מתקרב ומבחין בגביעים שהם מחזיקים, המוח שלי מעכל את הרעיון שאלה ויטלי פורטנוב ויגאל כספוב. שני הענקים השריריים שהתפוצצו קודם על הזירה, שעיצבו לבוריס אף חדש והשכיבו את קורן לישון בפחות מ־15 שניות, הפכו פתאום לשני ילדים חביבים, רזים ושקטים. יגאל אפילו ממושקף. אם הם היו חותכים אותי ברמזור, עוד הייתי בטעות יוצא אליהם. רק מלהקליד את זה עובר לי רעד בעמוד השדרה.

חיים, נקודה

אז בשביל מה הם צריכים את זה, האנשים האלה? ושיהיה ברור, לא מדובר בחבורה של ניאנדרטלים שמחפשים לפרוק אגרסיות. הגברים שפגשתי בבאר שבע - ואחר כך גם באירוע MMA שנערך בכרמיאל תחת השם Reality Fight - הם רהוטים, אינטליגנטיים ופחות או יותר שפויים. אפשר לדבר על יצרים ראשוניים, על תחרותיות בסיסית שטבועה בכולנו, או סתם על זה שהאדם אלים מנעוריו. אבל את התשובה הכי טובה שמעתי מכפיר איתן, מתכנת מחשבים בן 24 מרחובות שהצפין לכרמיאל כדי להשתתף ואפילו לצאת מנצח מקרב ב־Reality Fight.

"שלושה חודשים אני מתכונן לקרב הזה", סיפר לי כפיר, "נוסע ארבע פעמים בשבוע מרחובות לחיפה כדי להתאמן, מוציא כספים שאין לי, רב עם החברה על הזמן שאנחנו לא ביחד. אבל זה שווה את זה. האנשים הרגילים, אלה שבאים לעבודה, חוזרים בערב, משחקים קצת עם הילדים ובשבת נוסעים לטייל - הם לעולם לא ירגישו חיים כמו שאני מרגיש עכשיו. אני גם לא מתבייש להגיד לך איך אני ארגיש הלילה, כשאחזור לחברה שלי".

"איך?".

"כמו גבר".

"אז מה, גם אני ארגיש ככה הלילה".

"אני מתכוון, גבר אמיתי. גבר שמסוגל להגן על האישה שלו".

"אה".