שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שיעור 17: שביתת הסגל האקדמי הזוטר כמשל
    שביתת הסגל הזוטר באוניברסיטאות בשנת 1997, מהווה דוגמה נדירה להחזרת קבוצת עובדים למסגרת הסכמי עבודה קיבוציים ולהשבת הזכויות הסוציאליות שנשללו מהם, בניגוד גמור למקובל במשק כיום. דניאל מישורי, ממובילי המאבק בן העשור, מתאר את הישגיו - אותם מנסים כעת מנהלי המוסדות האקדמיים לבטל

    שביתת עובדי הסגל האקדמי הזוטר בשנת 1997 היא דוגמה למאבק עובדים שזכה להצלחה מרשימה, באמצעותה הושג שיפור ממשי בתנאי העסקתם. אך כעת מבקשות הנהלות האוניברסיטאות, ואוניברסיטת תל-אביב בראשן, לתקן את התקלה, ולהפוך את המורים הזוטרים מעובדי אוניברסיטה הזכאים לזכויות סוציאליות למה שמכונה "מקבלי מלגות" או "מורים מן החוץ".

     

    חברי הסגל האקדמי הזוטר הם ברובם תלמידים לתואר שני או שלישי, העובדים כמורים וכמדריכים. בחודש אוגוסט 2004 פרסמה אוניברסיטת תל-אביב תוכנית לרפורמה בהעסקת הסגל הזוטר. התוכנית הוצגה כדוח ועדת אורגלר, שקבעה כי תנאי העסקת הזוטרים הקיימים (12 חודשי שכר בשנה וזכויות סוציאליות ואקדמיות) אינם מתקבלים על הדעת. לדעת מחברי הדוח, "מאחר ומדובר בכל מקרה בתעסוקה חלקית למשך זמן מוגבל, אין כל הגיון להעניק הטבות סוציאליות כדוגמת קרן פנסיה או קרן השתלמות". כאלטרנטיבה הציעה הוועדה להעסיק את הדוקטורנטים כמורים מן החוץ. לפי חברי הוועדה, יתרונו של דפוס העסקה זה הוא ב"פשטותו". כלומר: תשלום שכר רק על שמונה חודשים בשנה, הם חודשי ההוראה בפועל, פיטורין כל קיץ ללא פיצויים וללא פנסיה.

     

    ההצדקה לרפורמה, לבד מחיסכון הכספי של כ-50% מעלות השכר, היא כי חברי הסגל הזוטר המועסקים באוניברסיטה אינם באמת עובדיה. הם סטודנטים לתואר שלישי אשר, ככתוב בדוח, "מתבקשים... מעת לעת לעסוק בפעילויות נוספות כגון: סיוע בהרצאות, בתרגול ובהדרכה במעבדות". בנוסף ציינה הוועדה כי בין השנים 1987 עד 1997 הועסקו הדוקטורנטים כמורים מן החוץ, וכי "מודל העסקה זה תיפקד בהצלחה מספר שנים", עד שלאחר "מספר שביתות, חלקן משותפות לכמה אוניברסיטאות... הם חזרו בהדרגה למודל העסקה של אסיסטנטים ומדריכים". נראה כי לדעת חברי ועדת אורגלר היו אותן שביתות מעין "תאונה היסטורית" שאותה יש לתקן - ויפה שעה אחת קודם.  

     

    "התאונה ההיסטורית": השביתה ב-1997

    שורשיה של שביתת הסגל האקדמי הזוטר נעוצים בסוף שנות השמונים כאשר האוניברסיטאות החלו, באופן הולך ומתגבר, להעסיק תלמידי מחקר תמורת מלגות או בשכר של מורה מן החוץ. ניסיונות שונים מצד ארגוני הסגל לעצור את המגמה ולחזור לדפוסי העסקה נורמטיבית לא צלחו. האוניברסיטאות הוסיפו להעסיק את הזוטרים במסלולים נעדרי זכויות, פיטרו אותם מדי קיץ ושבו להעסיקם עם פתיחת שנת הלימודים.

     

    ועדי העובדים של הזוטרים התארגנו במסגרת ארצית, "הפורום המתאם של ארגוני הסגל האקדמי הזוטר", ותבעו קיום מו"מ ארצי בעניינם, זאת כדי להתמודד עם שיטת ההפרד ומשול שבה נקטו האוניברסיטאות. לאחר סירוב ראשיהן להיכנס

    למו"מ, נקט הסגל הזוטר באוניברסיטאות תל-אביב, העברית, חיפה ובר-אילן בעיצומים שארכו שישה שבועות, ולבסוף הכריז על שביתה ללא הגבלת זמן במאי 1997.

     

    האוניברסיטאות ראו בשביתה הזדמנות למחוץ את התארגנות הסגל הזוטר ולפרק את המסגרת הארצית. המו"מ הופסק בנימוק "לא מדברים עם שובתים". ניסיונות לפורר את השביתה הארצית נעשו בכל אוניברסיטה בנפרד: בבר-אילן הוצא צו מניעה; בחיפה סירבה ההנהלה להכיר בארגון העובדים; אוניברסיטת תל-אביב ניסתה לשבור את השביתה באמצעות מתן ציון עובר לכל הסטודנטים. אך הנסיונות לא צלחו, השביתה נמשכה ובהמשך אף זכתה לתמיכת אגודות הסטודנטים.

     

    עם התמשכות השביתה התערבו בנעשה חברי ועדת החינוך של הכנסת, נשיא המדינה, שר המדע ואישי ציבור נוספים. לבסוף נאלצה גם המועצה להשכלה גבוהה להתערב, ובתיווכה הוסכמו עקרונות ההסדר שתורגמו לאחר חמישה חודשי שביתה להסכמים קיבוציים אחידים: העסקת הדוקטורנטים כאסיסטנטים (העסקה רציפה במשך 12 חודשים בשנה, עם כל הזכויות הנלוות לכך) ושיפור ניכר בתנאי עבודתם של עוזרי ההוראה (מעבר משמונה לעשרה חודשי שכר בשנה וזכויות סוציאליות מלאות).  

     

    האמנם תאונה?

    שביתת הסגל הזוטר מהווה דוגמה נדירה להחזרת קבוצת עובדים למסגרת הסכמי עבודה קיבוציים, ולהשבת זכויות סוציאליות ורציפות העסקה שנשללו מהם שנים רבות קודם לכן. זאת בניגוד גמור למקובל כיום במשק, במיוחד כאשר מדובר בעובדים זמניים המועסקים במשרות חלקיות. די לעיין בעיתון על-מנת ללמוד על הסטנדרטים החדשים של העסקת עובדים בישראל: הפרטה וביטול הסכמים קיבוציים; הסכמי דור א' דור ב', המנצלים את חולשת הוועדים כדי לפגוע בתנאי ההעסקה של עובדים חדשים; העסקה באמצעות זכיינים וקבלני כוח אדם; חוזים אישיים; ועוד (על העובדים הזרים כבר דיברנו?). המשותף לכל אלה הוא ביטול המסגרת הקיבוצית ופגיעה בתנאי העובדים, בעיקר כאשר מדובר בעובדים זמניים או במשרות חלקיות. 

     

    האוניברסיטאות, האמורות להיות לפיד הנאורות והקדמה של החברה כולה, היו חלוצות בהשלטת דפוסי עבודה אלה ביחסן אל האקדמאים הזוטרים. לשיטה הנצלנית התלוו מושגים מתאימים: האוניברסיטאות התייחסו לסגל הזוטר כאל עובדים זמניים, שאינם מועסקים במוסד אלא "מבצעים מטלות" מעת לעת. מאחר וחברי הסגל הזוטר הם גם סטודנטים, קרץ הפיתוי של מתן מלגות במקום שכר עבודה - צעד השולל, מצד האוניברסיטאות, הכרה בקיומם של יחסי עובד-מעביד. הדגשת הארעיות כהצדקה לשלילת הזכויות בולטת במיוחד בעניין המורים מן החוץ. היותם מועסקים בחוזים זמניים מתחדשים הופכת אותם ל"חיצוניים", ולכן

    מוצדקת גם שלילת התנאים הסוציאליים. מנקודת מבט זו, הסכמי הסגל הזוטר מ-1997 נראים ללא ספק כתאונה היסטורית. שביתת הזוטרים אילצה את האוניברסיטאות לשנות כיוון. כעת, שמונה שנים מאוחר יותר, הן מנסות לחזור ולהפוך את המגמה.

     

    אף שלא חלפו שנים כה רבות, שובתי 1997 גדלו בעידן שבו זכויות עובדים עדיין לא נתפסו כמילה גסה, והסכמים קיבוציים היו הנורמה ולא היוצא מן הכלל. השובתים הכירו מקרוב מרצים צעירים שהועסקו בעבר כאסיסטנטים במשרה נורמטיבית, וזכר המסלול הישן חידד את תחושת העוול וסיפק מטרה ברורה למאבק. עם זאת, הגורם העיקרי להצלחת הזוטרים לא היה תודעתם הסובייקטיבית של השובתים, אלא התארגנות אפקטיבית במסגרת ועדים. בטכניון, שם לא היה ארגון סגל זוטר של ממש, לא חלו שינויים משמעותיים בדפוסי ההעסקה, שהוסיפו להיות שילוב של העסקה חלקית בשכר נמוך ומלגות במקום שכר.

     

    מרכיב חשוב לא פחות בסיבה להצלחת המאבק היה קיומה של אוכלוסיה מקופחת נוספת שעמדה ברקע המאבק - מורים מן החוץ שאינם סטודנטים. השביתה הממושכת של תלמידי המחקר הסבה תשומת לב ציבורית ניכרת לאופן העסקה בעייתי זה. מאחר וברור היה שתלמידי מחקר המלמדים באוניברסיטה אינם באמת מן החוץ, הסכימו האוניברסיטאות לשנות את תנאי הדוקטורנטים, מתוך כוונה להמשיך ולנצל מורים זמניים שאינם סטודנטים.  

     

    עלותם ה"מופרזת" של הזוטרים

    האוניברסיטאות מעסיקות כיום אחוז גדל והולך מהמרצים כמורים מן החוץ. כך למשל באוניברסיטת חיפה מועסקים כ-500 מרצים בסגל הבכיר לעומת כ-900 מורים מן החוץ, המכונים בשפה מכובסת "עמיתי הוראה". ניסיונות ארגוני הזוטרים לייצג את מורים הללו במישור הארצי כשלו כולם. קיומה של אופציית המורים מן החוץ היתה, כאמור, אחת הסיבות לכך שהאוניברסיטאות נעתרו לדרישות הדוקטורנטים חברי הסגל הזוטר. באופן פרדוקסלי, מצב זה עצמו הוא הגורם שבשנת 2004 אפשר לראשי האוניברסיטאות לנסות ולחסל את הישגי השביתה.

     

    מטבע הדברים, מרגע שנוצר פער בין תנאי ההעסקה התקניים של האסיסטנטים, לתנאי ההעסקה הזולים של המורים מן החוץ, החלו להישמע טענות כי הזוטרים "יקרים מדי" ויש להחליפם. דוח ועדת אורגלר פורסם לאחר ניסיון קודם שנעשה בחיפה להוריד באיומי פיטורין את שכר הזוטרים. ימים ספורים לפני פרסומו, כתב דיקן הפקולטה למדעי החברה בחיפה מאמר בהארץ שכותרתו "מורה מן החוץ פשוט זול יותר". במאמרו הכריז הדיקן כי הדעה לפיה חברי הסגל הזוטר בחיפה מועסקים באוניברסיטה היא טעות, שכן "משרות אלה הן זמניות בלבד". עוד הוסיף
    כי "במאבק מקצועי השיגו תלמידי המחקר (המתקראים סגל זוטר) הסכם שכר, שנתן להם הטבות שכר מפליגות... במקום לתבוע לעצמם הסכם שכר היו צריכים תלמידי המחקר לנהל מאבק מול האוצר, שיאפשר להם לקבל את שכרם כמלגה פטורה ממס".

     

    שורש המחלוקת נעוץ בהצגת מסלול המורים מן החוץ כצורה סבירה של העסקה זמנית לאורך שנים. חשיבה זו, המזכירה יותר תאגיד כלכלי מאשר מוסד ציבורי בו המדינה תומכת, גרמה לשינוי דפוסי ההעסקה בחיפה. בשנתיים האחרונות ירד באופן ניכר מספר הדוקטורנטים המועסקים בחיפה, לטובת המורים מן החוץ נטולי הזכויות. זאת, מתוך פגיעה בסדר העדיפויות של האוניברסיטה עצמה, שאמורה להעדיף הקצאת משאבים לדוקטורנטים שלה.  

     

    הרטוריקה של ההוצאה מן הכלל

    חברי הסגל הזוטר בתל אביב פתחו בראשית תשס"ה במאבק נגד תוכנית אורגלר. בתגובה קבע יו"ר הוועדה כי "הגיעה העת להכיר בעובדה שלמעמד של 'סגל אקדמי זוטר' אין כלל מקום באוניברסיטת תל-אביב. ...האוניברסיטה מעסיקה אותם באופן זמני בהדרכה ובהוראה... אולם, העסקה זמנית זו אינה מקנה לתלמידי המחקר מעמד של סגל אקדמי". הרטוריקה של ההוצאה מן הכלל, לפיה עובדים הם בסך-הכל "זמניים" או "מן החוץ", מהווה הצדקה לכאורה לשלילת זכויות ופגיעה בתנאי העבודה.

     

    מאז שנות השמונים לא התחדש הרבה באוניברסיטאות. השיטה לפיה הופכים עובדים נחוצים ומוערכים ל"חיצוניים", ובכך גם למשוללי זכויות, חיה ובועטת באקדמיה ובחברה בכלל. עם זאת, לקחי שביתת 1997 מראים שמאבק ארגוני, המנוהל באמצעות ועדים נחושים, מביא גם עובדים זמניים במשרות חלקיות להשגת הסכמים קיבוציים.

     

    אולם ראוי לשמור על כלל אחד חשוב: אסור לנאבקים ליפול בפח האבחנות, האהובות כל-כך על המעסיקים, בין עובדים זמניים לעובדים קבועים, בין ותיקים לחדשים, בין משרות חלקיות למלאות, בין עובדים מבפנים לעומת מן החוץ וכן הלאה. מסתבר שהעיקרון החברתי החשוב ביותר במאבק על זכויות עובדים הוא גם העיקרון הפשוט ביותר - כל עובד זכאי מתוקף היותו עובד לתנאים ראויים. כל פגיעה בתנאי העובד באמתלה של "חדש", "זמני", "עובד קבלן", "זר", "מן החוץ" או "מן החלל", מהווה אפליה חסרת הצדקה ופסולה מן היסוד.

     

     

    ד"ר דניאל מישורי ניהל את שביתת הסגל הזוטר בשנת 1997. כיום הוא מתמחה באתיקה סביבתית. המאמר פורסם לראשונה במגזין "חברה" 


     

    רוצים להעמיק בנושא השיעור? להלן רשימה ביבליוגרפית:

     

     

     

    • המכללה החברתית-כלכלית , עמותה ללא כוונות רווח, מספקת ללומדים בה ידע תיאורטי וביקורתי על החברה הישראלית - לצד אלטרנטיבות וכלים מעשיים שמטרתם לקדם שינוי חברתי. המכללה פועלת בכל הארץ ומונעת על-ידי פעילים חברתיים ואנשי אקדמיה הפועלים בהתנדבות מלאה. מדור חדש יגיש מדי יום ראשון שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים