הבימה מציג: התנתקות

ביום חמישי, 15 במרץ, ישלים תיאטרון הבימה את פינוי המבנה המעוגל שבקצה שדרות רוטשילד. בית התיאטרון ששימש אותו מאז חניכתו בשנת 1946, ירוקן מתוכן. המתפרה וחדרי החזרות ייפרדו לשלום מיוצרים ושחקנים, אולמות רובינא, מסקין והבימרתף יפשטו מסך, צוגי תאורה, מערכות שמע ומשרדי התיאטרון יקופלו אל תוך קופסאות קרטון שיעמסו משאיות. אחרי 61 שנה ייפרד התיאטרון לתקופה של שנתיים לפחות מביתו הנאמן ובמהלכן יפוזרו הצגותיו בין אולמות שונים ברחבי תל אביב.

"רומנטיקה". רונן: "אנחנו מתפזרים"

התיאטרון הלאומי הוא התיאטרון הישראלי הראשון שנאלץ הודות לשיפוצי מבנה לנטוש את ביתו לתקופה כה ארוכה. תיאטרון הקאמרי שעבר למשכנו החדש עקר מייד עם סיום הבנייה, תיאטרון בית ליסין נכנס למבנה מוכן שעבר התאמה לצרכיו בלבד ותיאטרון חיפה נעדר לתקופה של חודשים ספורים מאולמות הבית שלו ששופצו. "זו סיטואציה ייחודית שנדרשנו להתמודד איתה. שנתיים זו תקופה לא קצרה ולא היה לנו ממי ללמוד איך עושים את זה. נדרשנו לייצר פתרונות בעצמנו", אומר אילן רונן, מנהלו האמנותי של התיאטרון, בשיחה שמטרתה לאותת לקהל כי למרות השינויים ממשיכה הבימה לפעול כרגיל.

לטובת הקהל המבולבל הוציא התיאטרון לקהל המנויים חוברת המפרטת את כלל ההפקות שיוצגו במהלך 2007 ומיקום האולמות החדשים בהן יוצגו. אולם בית החייל שליד ככר המדינה, המכיל 900 מקומות ישיבה, ישודרג וישופץ וישמש החל מאפריל כאולם חלופי לרובינא בו מועלות בדרך כלל הצגות לקהלים גדולים. אולם אריסון שברחוב סעדיה גאון, יותאם אף הוא לצרכי תיאטרון וישמש כאולם דו תכליתי שימשיך לארח קונצרטים של תלמידי בית הספר לאמנויות לצד הצגות התיאטרון הלאומי. האולם המכיל 400 מקומות ישיבה ישמש כתחליף לאולם מסקין ובו יוצג החלק הארי של הצגות הבימה. אל אולמות צוותא עבר תיאטרון הבימה בהדרגה כבר מחודש אוקטובר האחרון ואת העונה החדשה פתחה שם השבוע ההצגה הסאטירית "רומנטיקה" מאת דיוויד מאמט שתרגם יוסף אל דרור וביים מוני מושונוב. "אנחנו מתפזרים. זה נתון שצריך לקבל אותו", אומר רונן, "אבל ביחד איתו מגיע משב רוח מרענן של תחושת התחדשות שנכנס לכל המערכת ומעורר התרגשות. כעת, אחרי שהפנמנו את המעבר, הפוטנציאל מתחיל להתבהר".

"שיתופי פעולה הם הכרח"

רונן מציג אופטימיות אבל על פי קווי המתאר של התוכנית לעונה החדשה ברור כי הוא מכיר בסכנות הכרוכות במעבר. "העונה בנויה מהפקות לא נורא מורכבות כי אנחנו חייבים לעבוד חכם במסגרת תקציב נתון שבשל הנסיבות מקטין את הפעילות", הוא אומר, "לכן לשיתופי פעולה עם תיאטרונים וגופים אחרים יש משקל לא קטן". בין שיתופי הפעולה עליהם הוא מדבר: "אנטיגונה" מאת סופקולס בבימויו של חנן שניר ו"חברון" מאת תמיר גרינברג ובבימויו של עודד קוטלר בשיתוף עם תיאטרון הקאמרי, "אלף לילה ולילה" בשיתוף עם התיאטרון הערבי עברי ביפו, "אנה קרנינה" מאת לב טולסטוי בעיבוד מאת הלן אדמונסון ובבימויו של אילן רונן ו"המוח הגברי", בשיתוף עם טלית הפקות.

זו אינה הפעם הראשונה שהבימה משתפים פעולה עם מפיקים פרטיים (הם עשו את זה קודם במחזמר "הלהקה") והשאלה מדוע מקוממת את רונן. "שיתופי הפעולה מניבים פירות לשני הצדדים והכוונה להמשיך ולהפיק הפקות מאתגרות. השיקול המרכזי הוא איכות", הוא אומר, "היום להרים הפקות קלאסיות, מורכבות ורבות משתתפים זה כמעט בלתי אפשרי לבד. שיתופי הפעולה הם תוצר של סיטואציה כלכלית בלתי אפשרית. הן שומרות לנו על שיווי משקל ומצמיחות מספר רב יותר של הפקות".

"אנטיגונה". שיתוף פעולה עם הקאמרי

מה שנכון לשיתוף פעולה בין-תיאטרוני כמו "אנטיגונה" של סופוקלס עם הקאמרי, ספק אם תופס לגבי הצגת הבידור "המוח הגברי" בכיכובו של אבי קושניר שתעלה בשיתוף עם טלית הפקות. "צריך להודות שיש מתח פנימי בין השאלה מה יותר חשוב, השיווק או הצגות איכות", מתגונן רונן, "השאלה היא שאלת האיזון. גם הפקות מסוג זה חשוב להציג בכדי להתקיים, הן מאפשרות לנו לקחת סיכונים במקומות אחרים. היום אתה נמדד במספר ההפקות שיש בהן עד ארבעה שחקנים ושאפשר לנייד אותן בכל הארץ. אני בספק אם בתיאטרון הקאמרי ימהרו היום, בסיטואציה הנוכחית, להעלות הפקה כמו 'אמא קוראז'' של עמרי ניצן. תיאטרון רפרטוארי שמביא הכנסה עצמית של 70% זו המצאה ישראלית. ברור שהייתי רוצה לראות רק רפרטואר איכותי, אבל בואי לא נתייפייף. שיתופי פעולה בין הרפרטוארי לגורמים פרטיים, מהפקות בידור ועד למחזות איכות, הם מודל שהוא תוצר של בעיה ומצוקה".

מוני מושונוב, רמי הויברגר, א. ב. יהושע