שעות של נשיקה על ספסל בגן. האחת והראשונה
דהרתי על אופניי לכיוון קולנוע פריז, זוכר שראיתי את החיוך המקסים הזה מציץ מבין התלתלים, זוכר שפתיים, חיוך, וקול מתוק, זוכר את גל החום הראשון שוטף מבפנים
קראו לה על שם של טייס שנהרג, לא יודע אפילו באיזו מלחמה, הטייס היה האהוב הראשון של אמא שלה, לפני שנעשתה אמא שלה.
תל אביב של קולנוע פריז וקולנוע תכלת, אפשר היה להתפלח מהתיכון לשוק הפשפשים, להצגה יומית של סרט איטלקי כבד ואמנותי. הסתובבתי אז, לפני כמעט שלושה עשורים, בקפה שטרן, מסביב למשוררים, רובם פעילים היום. לדעתי לא דיברו שם הרבה על אהבה, או שלא הקשבתי. שישי בצהריים היינו נפגשים, כולנו, דור של פריקים די מלוכד, בריטואל קבוע.
דהרתי על אופניי לכיוון קולנוע פריז, זוכר שראיתי את החיוך המקסים הזה מציץ מבין התלתלים, זוכר שפתיים, זוכר חיוך, וקול מתוק כזה, זוכר את גל החום הראשון שוטף מבפנים. רק כעבור שנה היא התוודתה בפני שקלטה וסימנה אותי לעצמה כבר כמה שבועות לפני כן. כך שהגרסה לפיה אני בחרתי בה לא מתאימה כנראה למציאות.
נהגתי לרכוב על אופני ספורט מהדור הישן, אבא שלי מצא אותם ברחוב, הלך למשטרה, ואחרי חצי שנה הן עברו לידיי. אופניים עם כידון הפוך, כמו פעם, הרבה דברים היו הפוכים.
מכיוון שהסרט שהוקרן בקולנוע פריז, "הזלילה הגדולה", לא מצא חן בעינינו (עזבנו באמצע לפני המנה העיקרית העשירית) והזמן דחק, ומכיוון שאהבתי את המראה של החיוך שלה ומשהו בפנים רצה עוד, הצעתי לה טרמפ על הכידון ההפוך. דהרתי את עליות רחוב הירקון צפון, לא מבין איך, כן זוכר את ריח שערה, שהיה קרוב לפני, בזמן שאני מתנשף כמו תיכוניסט שוויצר, היא די נהנתה מהטרמפ המוזר.
חיכיתי בכיליון, שזה בעיניי קיצור של "כמו מיליון"
תמיד היציאה לאור מהחושך מלווה בסגירת עיניים, עיוורון זמני. יצאנו והלכנו לאט את רחוב בן יהודה. היא גרה ליד בית הוריי, נפרדנו וקבענו לערב. חיכיתי בכיליון, שזה בעיניי קיצור של "כמו מיליון".
לא מכבר היא חזרה כאשה בוגרת לביקור מולדת. יצא שאכלנו צהריים, אנחנו אף פעם לא מדברים על מה שהיה, אבל בדרכנו חזרה למכונית עברנו במקרה את אותו מסלול, ושם, בין הבתים, מסתתר הגן הציבורי ההוא. חייכנו.
בלילה ההוא, לפני 27 שנה, אני זוכר מבוכה, קיצונית עד כדי כך שנושא השיחה הגיע לגפילטע פיש אפילו. אחר כך אני זוכר רק רוח ים של אביב בתל אביב, חושך עם פנס רחוב רחוק, ואת טעם הנשיקה הארוכה, שעות של נשיקה על ספסל בגן ציבורי שעדיין לא נשא שם של תורם עשיר.
מגששים, לומדים לחייך בפה צמוד
עד אור הבוקר ישבנו שם נוגעים, מתחשמלים, מחפשים, מגששים, לומדים לחייך בפה צמוד. רק עכשיו אני מבין מה זה אומר לזכור את הנשיקה הראשונה.
חצי שנה אחר כך עשינו את זה בחדר על הגג, הלכתי לטירונות, והגעגוע שנמשך שבוע פרץ וריסק את כל חומות המגן כמו ראש חץ גרעיני לתוך רכות אין סופית.
מכיוון שהיא גרה כילדת חוץ בקיבוץ מרוחק, לא היתה לי ברירה אלא לשנות את עבודת הגמר שלי בביולוגיה "בית גידול" ולבחור נושא שנמצא בבית הגידול שלה, "פרי ההדר ומזיקיו". כנימות, אפילו קמחיות, יכולות להיות עילה מאוד רומנטית לטיפוס על עצים בפרדס. עד היום ריח ההדר הפורח עושה לי את זה. טיפסנו על עצים, עם זכוכית מגדלת, שעות רדפנו אחרי מזיקים בפרדסים.
לך תנהל סיפור אהבה מחוץ לעיר, רחוק במונחים של מתבגר שרק קיבל רישיון נהיגה. עשיתי הכל בשביל לקבל את הפיגו' 404 של אבא שלי, אפילו למדתי למבחנים, ובימים שלא הצליח לי נסעתי באוטובוס, קמתי מוקדם כל כך לחזור לתיכון בזמן. כל כך מוקדם שאני נשבע שראיתי בין הערפילים בדרך לאוטובוס בקיבוץ ארנבות מתרוצצות בריקוד של בוקר בין הפרדסים.
היה לי חדר על הגג, חדר כביסה מתקופה עוד יותר מוקדמת, עם מנעול לדלת, פטיפון והרבה בדים הודיים משוק הפשפשים, בילינו שם שעות במטר על מטר, מחפשים ומגלים זה את זו. פעם המוזיקה באה ב-33 סיבובים לדקה.
אחר כך עזבתי לדירה משלי. אמא שלה הרשתה לה לישון בסופי שבוע, ארוכים ואוהבים, מלאי הרפתקאות. הכל חדש, הכל פעם ראשונה, ביחד של נעורים, ביחד של גדולים.
כשעברנו לגור יחד התחילה הפרידה. היה לה לאן לברוח כשרבנו, היו לה כנראה סיבות טובות. למרות שהלכנו לשוק כל שבוע, למרות שהיה לנו בית, וחברים משותפים, למרות שרקדנו ואהבנו, הלכנו לכיוונים שונים כל אחד לדרכו. היא ברחה רחוק, לארץ אחרת, לחיים חדשים, אני נשארתי לבד.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
