שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "את רק בת תשע, מה את צריכה חבר עכשיו?"

    הוא היה מסתובב בשכונה עם אולר, שבועות לא הלך לבית הספר והמורות פחדו ממנו. הוא היה פותח וסוגר את האולר, ולפעמים קושר חתולים. אמא שלי אמרה עליו שהוא יהיה עבריין. אבל הוא היה שומר ראשי, הגיבור הסודי שלי

    "עזבו אותה, היא סתם ילדה קטנה ומכוערת".

     

    כך התחלנו. הם אחזו אותי חזק והצמידו אותי לעץ, כמו כל יום שני בצהריים, כשחזרנו מבית הספר ונגררתי עם תיק העגלה שהיה לי. תמיד הלכתי לאט, גוררת את העגלה, חולמת בהקיץ, קורעת עלים מתוך השיחים ועוצרת לשרוך את הנעליים. ואז הם תפסו אותי. לא זכרתי כלום, רק הרגשתי שהעיניים שלי נעצמות בכוח והמשקפיים שלי גולשים עד האף ולא יכולתי לצרוח, למרות שהתאמנתי על זה בכיתה.

     

    אני זוכרת את הצחוק המתגלגל שלהם, כי שמעתי אותו אחר כך כל כך הרבה שנים. הצחוק שלהם מתגלגל, ואני מנסה להיאבק עם הרגליים החלשות, אבל דורכת על השרוכים של עצמי ובסוף נופלת על האדמה הרטובה של אמצע ינואר. בת ים, 12 בינואר 1990, זה היום בו הוא הגיח מעל המגלשה של גן הפיל. שמעתי את הגליץ' ואז פקחתי עיניים. הוא הצמיד אלי את המצח המזיע שלו ובהה בי, וכולם שתקו.

     

    נקרא לו שין. הוא היה מסתובב בשכונה עם אולר, שבועות לא הלך לבית הספר והמורות פחדו ממנו. הוא היה פותח וסוגר את האולר, ולפעמים קושר חתולים, ואמא שלי אמרה עליו שהוא יהיה עבריין. כולם רצו שהוא וההורים שלו יסעו מכאן רחוק.

     

    חיפשתי את המשקפיים כי לא ראיתי כלום

    "עזבו, עזבו, היא לא שווה את זה, לכו על הילדה השמנה הזאת", הצביע על מישהי שלמדה איתי. הם זינקו עליה, ואני חיפשתי את המשקפיים כי לא ראיתי כלום, רק בבואה מטושטשת של שין, שאף פעם לא ראיתי ממש מקרוב. כך הפך שין לשומר הראש שלי. לא יודעת למה, אבל הוא היה מחייך כשראה אותי נגררת מידי צהריים, ואני פחדתי שהוא זומם לעשות לי משהו הרבה יותר נורא מתיק באסלה או משקפיים מנופצים בצד הדרך. אבל בינתיים אף אחד לא נגע בי בשכונה. בטח לא כששין הפך להיות החבר הסודי שלי.

     

    "אמא, יש לי חבר!" פרצתי הביתה מסוחררת מהתרגשות ורצתי הישר לחדר השינה כדי להביט במראה, לראות איך נראיתי בעיניו כשהוא הציע לי חברות. השיער היה פרוע והחולצה ספוגה בכתמי בוץ, אבל הפנים שלי קרנו. שחזרתי שוב מול המראה את הדיבור שלי איתו. הקול הנמוך והמתרגש, אותו קול שאאמץ שנים אחר כך כשאפלרטט עם גברים ואני כבר מודעת לשינויי האינטונציה.

     

    "בשום פנים ואופן, מה פתאום חבר? מה את צריכה חבר?" היא עמדה מאחוריי, נושפת בשערי. ה"לא" שלה שורף לי באוזניים. "לא, אסור שיהיה לך חבר, את רק בת תשע, מה את צריכה חבר עכשיו?" לא ידעתי שהיא תגיד את אותו הדבר גם כשאהיה בת 16, 20 ו-25, כל פעם תשאל מה את צריכה את הלוזר/ מניאק/ חנון הזה.

     

    אבל לי לא היה אכפת מה אמא חושבת, נכנסתי בין השמיכות, כיביתי את האור וחשבתי על שין ועל הפנים היפות שלו. זה היה לפנות ערב בקיץ, ניסיתי להתגלש על הסקייטבורד, אבל הרגליים הכושלות נפלו והסקייטבורד החליק במורד הדרך. מישהו הניח עליו רגל ובלם אותו. הסתובבתי בבהלה, כמעט צועקת הצילו. זו היתה תקופה בה צעקתי הצילו על כל מי שהתקרב אלי, כולל אמא שלי שניסתה להאכיל אותי עוף ופירה. אבל שין אמר לי "שקט" ברוגע ועלה על הסקייטבורד. חשבתי שהוא יגזול אותו ממני, כבר התרגלתי לדברים שנלקחו ממני בכוח ואמרתי לאמא שאיבדתי. אבל הוא אמר לי לעלות על הסקייטבורד אחריו, ויחד התגלשנו בזהירות. "את צריכה איזון, לשים רגל אחת קדימה ולדחוף עם השנייה, הבנת?".

     

    "כן, כן", גמגמתי, אבל בכל פעם שעליתי נפלתי. רק אחרי עשרות ניסיונות הצלחתי להקיף את הרחבה. שין התלהב והתקרב אלי. השפתיים שלו רפרפו על שלי, ואמרתי, כמו שדודה שלי היתה אומרת, כי לא ידעתי אחרת, "איזה חמוד אתה!" והוא צחק. כי הוא היה כבר בן 14 ולא היה חמוד כל כך, לא בעיני אף אחד בשכונה, ובטח גם לא בעיני עצמו.

     

    רציתי שגם הוא יגיד בחזרה

    שעות בילינו על המיטה שלו, רגליים על הקיר, שומעים רוק כבד וכועסים יחד מקללים את כל העולם. הוא היה מוריד לי את המשקפיים ומבקש להביט בי בעיניים פקוחות. "יותר יפה לך ככה", היה אומר. "אבל אני לא רואה אותך", הייתי משיבה, והוא היה צוחק. כשהיינו מתנשקים, אמא שלו שאבה אבק בחדר השני, וריח המרק שהניחה על הכיריים היה פולש לנחירים מבעד לדלת. אחר כך היינו אוכלים שלושתנו מרק, ושין היה מספר לה שהוא עוזר לי בשיעורי בית. אני יודעת שהיא לא האמינה ורק הביטה בי מזועזעת. פעם, כשבאתי, שאלה מה הטלפון של אמא שלי, אמרה שהיא רוצה להכיר אותה, אבל לא נתתי לה. פחדתי שאמא תגלה שיש לי חבר ענק ושאני כבר מתנשקת.

     

    "אני חושבת שאני אוהבת אותך", אמרתי בלחש כשישבנו פעם על ספסל בגלידריה וכל החברים של שין פיצחו גרעינים.

     

    "מה פתאום אוהבת? את בת תשע, מה את מבינה?"

     

    "יותר ממך", אמרתי בכעס, כי רציתי שגם הוא יגיד בחזרה.

     

    אחר כך הוא לא ענה לי לטלפונים, וכשדפקתי אצלו בדלת, אמא שלו אמרה שבועיים שהוא חולה ואחר כך עסוק. ואחרי חודש, כשישבתי על הברזלים למטה, ראיתי מישהי יורדת במדרגות ואת שין מחבק אותה מאחור, וידעתי שיש לו חברה אחרת.

     

    "אני שונאת אותך, רק שתדע", אמרתי כשהבחין בי - ורצתי הביתה. שלוש שנים לא הסתכלתי לו בעיניים. הוא היה משגיח בי עוברת לידו, שומר שאף אחד מהחברים לא מנסה לפרק לי את המשקפיים או את תיק העגלה.

     

    אחר כך הוא נעלם, שמעתי שהתגייס, ואחר כך שהוא משלים בגרויות. ואז, יום אחד, הוא עמד מתחת לבניין שלי עם האולר הישן שלו. "קחי, אני רוצה שיהיה לך, כי אני כבר לא יכול לשמור עלייך".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הרגשתי שהעיניים שלי נעצמות בכוח. אילוסטרציה
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים