כרוניקה של סלבת
סַלֶבֶּת (שם, נ'): מחלה קלינית וכרונית, שאינה מוכרת על ידי הרפואה המערבית המודרנית. תוקפת בעיקר בחגים, ימי הולדת וכשאחד החברים שלך נהיה סלב, וככל הנראה נובעת מהעובדה שאת עדיין מחכה בסלקציה ומשלמת על מאקי. ליב"י, מקורבנות המחלה, פותחת את הפה
את החודש האחרון פתחתי במצב סורוקה. חמוצה, ירקרקה, דיכאונית כמו כל משפחת דיין וצורחת "חרא!" בהתכווצויות של שלוש בדקה.
אילו הסיבה לכל זה הייתה היריון, כמו כל המעוברות המגניבות של התקופה האחרונה, אולי לא הייתי כל כך מרחמת על עצמי. שלווה ומסופקת הייתי מפסלת ב"מטרנה", אורגת ב"גרבר" ומזמינה את הצוות של גיא פינס לבריתה.
"ליב"י הזאתי", הייתם מהנהנים בהבנה, "כל כך מעודכנת וטרנדית! לא פלא שאיך שמלי ילדה, היא כבר חיכתה ליד האפידורל". אני הייתי משקיפה על הים של אמצע החורף ברוך של הריונית מפויסת. רכה כפוטר וסקסית כמו חוקן, הייתי שוקעת בחלומות על הטעמי המנוזל שפולט לי ברחם, וזוממת לשתול בו את כל פנטזיות התהילה הלא ממומשות של אימא.
"להחליף לך טיטול?", בטח הייתי מפתה את הטף באסרטיביות. "אין בעיה, אז קח את הבוק ולך לפגישה עם הגברת הנחמדה מ'אילון־זרמון'. בלי קמפיין, אין טיטול! טוס!".
לא שאני אומרת שכל ההריוניות בברנז'ה כאלה. ברור שיש נשים עם היריון שירז טל אסתטי, נשים שלא מדיפות ריח גרעפס של חריימה, כאלה שיש להן עובר פוטוגני ואולטרסאונד עם פוטושופ, שהן גם נשים נורא חזקות ורגישות ומוכשרות.
אם זה לא יצא ברור אני באמת מבקשת להבהיר שאני, כאישה, נורא מתרגשת מהנשים האלו. כדיווה לא מוערכת, אני אפילו יכולה להרעיד עפעפיים ולהחזיק דמעה בצדודית של העין במשך דקה שלמה. אולי זה הזמן לאחל הרבה מזל טוב לעורכת הראשית של GO, ליאת קופלמן, שבימים אלו ממש מתכוננת להיקרא "אימא". המון מזל טוב, ליאת, באמת. אפשר שער?
אבל לא. הסיבה שבגללה התנהגתי כמו אפרת רייטן עם הרעלת פפרוני בימים הקודרים של מולד הלבנה הייתה פיוטית הרבה פחות: הייתי חולה. זה, בצירוף היומולדת שלי, בצירוף העובדה שבמקום צוות פלאשים משוכלל, הפינס היחיד שקיבלתי החודש היה פינס גדול ורוטט לעין, פינס שעליו חרוט בזדון "פחח!!111" - לא עשה לי הרבה חשק לפשוט את ה"היינס" המהוה שלי ולהתחכך עם העולם.
כל מה שרציתי להתחכך בו היה פוך במילוי נוצות אווז, והתכוונתי לעשות את זה בשאפתנות ובעקשנות עם אמונה שאני עובדת על פרסומת ל"עמינח". לא שאני חומדת פרסומות, זה פשוט נשמע יותר טוב מ"אני עובדת על תפקיד של מזרן".
לרוע המזל המשרדים של "עמינח" ממוקמים הרחק הרחק מהמזרן הנינוח שלי, וסבל בית־יוסף 2007 הוא סבל מהסוג שלא ירבעם ולא כל הנביאים כתובים היו יכולים למנוע. מדובר, לצערנו, במקרה חמור וקטטוני של חולת סַלֶבֶּת. זה קליני, זה כרוני ואין לזה אנטיביוטיקה.
כמו חולי הכלבת, גם חולי הסלבת סובלים מתעמולה גרועה מאוד. הם מצטיירים לעין הלא־מקצועית כמעריצות מריירות של רן דנקר (במקרה הטוב), כסטוקרים בתחפושות של צלמי פפראצי (במקרה הרע) או כאורית פוקס (במקרה הכי גרוע). האמת היא שאף אחד מאלה אינו חולה סלבת אמיתי.
סלבת אמיתית היא מחלה חשוכת מרפא, אי אפשר לרפא אותה באמצעות מפית חתומה פלוס לב או עם היחצ"נית של "הוט", אפילו לא בעזרת תוספת שיער יוקרתית בסגנון "מולין רוז'". תאמינו לי, ניסיתי. והכי חמור, כחולת סלבת לא תקבלי מענקים מאף עמותה ששולחת ילדים עם פנקסי תרומות ביום שלישי פעם בשנה.
זהו בדיוק, 2007, מציאות מוכת ריאליטי, והרפואה המערבית עדיין לא מוכנה להכיר במחלה.
אצלי הסלבת תוקפת בספטמבר (ראש השנה), דצמבר (סילבסטר), ינואר (יומולדת) ובכל פעם שאחד החברים שלי נהיה סלב (משתנה). היא מלווה בכאבי ראש, בחילות, שינה לא סדירה ודחף עז להטיח את ראשי בקירות בניסיון טיפשי להוציא ממנו אלכוהול.
אני לא סגורה על מה בדיוק מפריע לי בתאריכי הסיכום המפחידים האלו. יש לי תחושה שזה קשור איכשהו לעובדה שעוד שנה חלפה ואני עדיין מחכה כמו כולם בסלקציה, משלמת על המאקי, מקבלת הנחה ברשתות האופנה השונות רק בסופעונה, לא נמצאת ברשימת אנשי השנה של אף גוף תקשורתי, לא מחזיקה במגירה שער צהבהב מאיזה מוסף סופשבוע, לא מעצבת דעת קהל ולא נדרשת לכחכח "אין תגובה" בעקבות השמועה על רומן חשאי ומציאותי עם יו גרנט. תחושה.
כך או כך, בסוף דווקא כן יצאתי מהבית. החלטתי לא לתת למחלה להשתלט עליי, להפסיק ליילל כמו מטפורה מהדיסק של נינט וללכת למצוא תרופה. אז עכשיו אני מנסה הרבה קוקטיילים. אם הייתי סלב הם בטח היו בחינם.
תזכורת
ליטל בית־יוסף (ליב"י) פרצה לתודעת כולנו כשכבשה את המסך בתפקיד משנה בתוכנית הבידור "רק בישראל". ז'תומרת, בתפקיד אורח בפרק אחד. כלומר, כניצבת. אה, לא בדיוק ניצבת, אבל היא כיכבה לשנייה שלמה בפריים־טיים כשישבה בקהל.
לא זוכרים? אז ודאי לא שכחתם את הופעתה הממלכתית בטקס הדלקת המשואות 2004 בהר הרצל, אותו הנחתה. כלומר, החזיקה את המיקרופון למדליקי המשואות ונראתה ייצוגית. ז'תומרת, היה לה שם גג אמנותי עם הנשיא. לא כל כך גג, אבל היא כן צעדה בהחלפת המשמר עם פיקוד אכ"א.
לא ראיתם? אה. ובכן, ליטל בית־יוסף מוכרת בעיקר לאחים שלה. השאר מכנים אותה "זאתי עם הציצי הקטן".
רוצים לדבר איתה? litalent@gomag.co.il
איפור: רות טולדו
ליטל בית־יוסף . זה קליני, זה כרוני ואין לזה אנטיביוטיקה
צילום: שי כהן ארבל
מומלצים
