אמנות מגויסת: תערוכה נודדת למען החטופים

רחוב ניו-יורקי טיפוסי, פריחה בוורוד לוהט, עציץ ירוק שופע ומאחוריהם מונית צהובה דוהרת. מה הקשר בין התצלום היפהפה, המתעדת סצינה עירונית מוכרת כל-כך, לחיילים החטופים אלדד רגב, אודי גולדווסר וגלעד שליט? מתברר שעל העבודה, המוצגת 'כתף אל כתף' לצד עשרות צילומים נוספים בגלריית קרית-האמנים בטבעון, חתום הצלם החובב אודי גולדווסר.

תחת הכותרת "במבט חטוף" נודדת ברחבי הארץ תערוכה בה לוקחים חלק 79 צלמים, כולם קוראים לממשלת ישראל ולעולם כולו לפעול לשחרורם המהיר של גלעד, אלדד ואודי. "התלייה הצפופה של העבודות מנסה לבטא את הסולידריות העמוקה של האמנים, כמו גם של כל בית ישראל, עם החטופים ומשפחותיהם", מסבירים היוזמים. עשרות צלמים ויוצרים מוערכים תרמו את עבודותיהם לתערוכה, בהם טלי כהן-גרבוז, גליה גור-זאב, דוד עדיקא, אבי גנור, איילת השחר-כהן, אברהם אילת, דוד אמויאל ויצחק דה-לנגה. רק אחד מהם לוקח בה חלק בלי ידיעתו.

המסע להשבת הבנים הביתה

לפני כמה חודשים פנו הוריו של גולדווסר אל לי רימון ויצחק דה-לנגה, זוג אומנים תושבי עיר מגוריהם נהריה, והציעו להם להציג את צילומיו של אודי לצד עבודותיהם של צלמים נוספים. "מטרת התערוכה היתה להשאיר בשיח הציבורי את המודעות להשבת הבנים הביתה", אומרים השניים. "לא היה לנו ספק בסולידריות הציבורית עם הנושא, אבל לא שיערנו שההיענות של תהיה גדולה כל-כך. מבחינתנו זה כבר הפך לפרויקט בסדר גודל ענק. מציאות חדשה שיצרה צורך להגדיר מטרות חדשות", מתארת רימון את תהליך העבודה, שבסופו התערוכה הוצגה לראשונה בנהריה, עיר ילדותו של אודי, ומשם המשיכה לטבעון. התחנה הבאה, מקווים המארגנים, תהיה משכן הכנסת.

"המשפחה סיפרה לנו שאודי ראה בעצמו צלם חובב, מסור ורציני, אבל כנראה לא היה מרגיש בנוח עם הזרקור שמופנה אליו כעת, כשהעבודות שלו מוצגות לצד אלה של צלמים מקצועיים ומוכרים. לכן החלטנו שאם יפנו אלינו סטודנטים או חובבי צילום - נקבל אותם בברכה", מסבירה רימון. "חשוב היה לנו לתת במה לכמה שיותר צלמים, לכן כל צלם התבקש לשלוח עבודה אחת בלבד".

"הסיבה שבעטייה אני משתתפת בתערוכה קשורה באמפתיה שאני חשה כלפי משפחות החטופים", מסבירה איילת השחר-כהן שלוקחת חלק בפרויקט. "בחרתי להציג עבודה המתארת שתי ילדות יפהפיות וטהורות, בנות שני עמים, השונות זו מזו הן בחזותן והן בפנימיותן. יצרתי את העבודה מתוך רצון להעביר בפשטות לכל אדם באשר הוא מסר של אור". ואילו אורית ישי, המציגה בתערוכה תצלום בשחור-לבן, מעידה כי "אינני אדם של הפגנות או הנפת כרזות. אך כשהגיעה אליי הפנייה להשתתף בתערוכה נעניתי מיד. עשיתי זאת כי אני מאמינה ביכולתה של האמנות להביא לשינוי".

"אודי לא נפרד מהמצלמה"

"לפני כחודשיים הגיעה לאימייל שלי הודעה על התארגנות תערוכת הצילום", נזכרת יהודית מצקל, אחת האמניות המשתתפות בה. "שוחחתי עם שלמה גולדווסר בדיוק כשהיה בדרכו למפגש עם עוד אישיות אירופית רמת מעלה כדי לקדם את שחרור הבנים. השיחה לא היתה לי קלה וגם, אם לומר בלשון המעטה, הרגשתי שהוא התקשה להתמודד עם התחושות שהיא עוררה. לכן התרכזנו בעיקר באהבתו של אודי לצילום".

גולדווסר גולל בפני מצקל את נפתולי הרומן הארוך בין אודי למצלמתו, וסיפר איך מצלמת הפנטקס הפכה לסימן ההיכר שלו וזיכתה אותו בכינוי 'פפראצי'. "שלמה תיאר איך כבר בגיל 11 אודי השתלט בזריזות על ההיבטים הטכניים של הצילום, ואהב מאוד לצלם את חיות הבית. כשהתבגר הוא צילם את חבריו בתיכון, כשטייל אחרי השחרור מצה"ל באוסטרליה תיעד את מה שראה - וכשלמד בטכניון התחביב הפך רציני יותר והוא שימש כאחראי על מעבדת הצילום. בשיחה בינינו שלמה סיפר

שאודי משקיע מאמץ ומחשבה באיכות הצילום. חשובים לו הפרספקטיבה, האור וכל הפרמטרים שמרכיבים צילום טוב", היא מוסיפה.

האם אמנות יכולה לחולל שינוי? מצקל שאלה את עצמה בסיום השיחה. "התשובה המידית שלי היתה לא, אבל אני מאמינה שעם הזמן היא יכולה לחלחל", היא אומרת, ונדמה שתשובתה מייצגת את עשרות האמנים עימם היא חולקת את קירות התערוכה. במבט ראשון נדמה שבין עבודותיהם אין קשר, אך מעיון מעמיק יותר עולה כי כולם עוסקים בנעדר, בנחבא, בבודד ובריק. "עם החשיפה לחלק מהדימויים נוצרה בעיני תמונה רחבה של אמנות הצילום בכלל, ושל אמירה אמנותית המעורבת בזמן ובמקום", היא מסכמת. "תקוותי היא שהתערוכה אכן מביעה את המשאלה המשותפת של כולנו להשיב את החטופים הביתה בשלום".

• התערוכה הנודדת "במבט חטוף - צלמים מציגים עם אודי גולדווסר" מוצגת ברחבי הארץ. לאתר התערוכה ולפרטים נוספים לחצו כאן