מסע של שמחה

בסוף ספרו של אומברטו אקו "שם הורד" מבאר ראש הספרייה במנזר מפני מה הרעיל את קוראי הספר האסור של אריסטו. ספרו של אריסטו מדבר בשבח השחוק וההומור, וזו הסיבה שהוא חייב להיות חלק מרשימת הספרים האסורים. שחוק, לדעת הנזיר, מנוגד לעבודת א-לוהים. על מקום בו מקדישים אנשים את חייהם להתקרבות לבורא עולם ולקידוש חייהם ועולמם הפנימי להתאפיין בכובד ראש, בשקט, בהתכנסות פנימית, בעצבות ומלנכוליה, שהם התפאורה המתאימה ביותר להתנתקות מהבלי העולם הזה וביסוס החיים כשיח אחר לחלוטין. ואילו הצחוק משחרר את האדם, משמחו, מעניק לו תחושת קיום עמוקה ואהבה לכל מה שסובב אותו. גם יחסו אל עצמו משתנה, ויש בו מידה מסוימת של אירוניה – וכאמור, כל אלה מנוגדים לחיי אמונה לדעתו של האחראי על ספריית המנזר.

אין רקע מתאים יותר לעסוק בחודש אדר, ובמשנה הידועה "משנכנס אדר מרבין בשמחה". השפה בה אנו מדברים בחודש אדר היא שפה אחרת: שפה של שמחה, שפה שיש בה הרבה מהאירוניה, מהמבט המגחך על אותו כובד ראש מתמיד, ושפה שבה מערכת יחסים אחרת נרקמת בין האדם לבין עצמו ובין האדם לבין א-לוהיו. השורש של מערכת זו היא מגילת אסתר. המגילה המיוחדת הזו אכן סותרת את מה שאנו רגילים לקרוא בתנ"ך. היא אינה עוסקת בא-לוהים באופן גלוי , ושמו כלל אינו נזכר שם, אלא היא עוסקת באדם ובגחמותיו, ובדרך המיוחדת שדברים מתגלגלים כאשר ריבונו של עולם מסתתר מאחורי המציאות; היא אינה עוסקת במצוות ועבירות, שכן אין אנו יודעים מפני מה נגזרה הגזירה הנוראה על האומה הישראלית דאז, ואין אנו יודעים מפני מה הוסרה; היא אינה עוסקת אפילו בארץ ישראל. למעלה מכך, היא מדברת בשפה שהיא לכאורה "אנטי תנכי"ת" – מקדישה הרבה מילים לתמרוקי הנשים, לתיאור הארמון, למתח ולתככים – וכל אלה יוצרים אמירה מיוחדת.

אמירה זו קובעת כי לעתים דברים גדולים מתגלים בלבוש אחר. לעתים מזומנות דווקא במקום בו חושבים שלא נמצאת ערכיות מסוימת – היא נמצאת שם, ובגדול; לעתים מזומנות מתברר כי מאורעות סתמיים הם בעלי משמעות מיוחדת; לעתים מזומנות מתברר כי יחסו של האדם לעצמו תובע ממנו להיות מעט יותר אירוני, ספקן, וממעיט בחשיבות העצמית; לעתים מזומנות יש מקום דווקא לצחוק. מקורו של הצחוק הוא במפגש עם הבלתי צפוי, ועם הבלתי מתוכנן. הצחוק הוא אחת התגובות למשהו המתגלה בניגוד לתכנון ובניגוד לציפייה. יש בו משהו שמשחרר את האדם ופותח בו אופקים חדשים. חודש אדר כחודש השמחה הוא חוויה קיומית מיוחדת, ואחד החידושים הגדולים של היהדות: היחס החיובי שבין השמחה והצחוק ובין הקשר של האדם אל א-לוהיו.

בין שמחה להוללות

ברם, השמחה והצחוק נושאים עמם גם אחריות גדולה. דווקא היותם חלק ממערכת הקדושה ביהדות ולא מנוגדים לה, יש גם בהם תביעות גדולות. חודש אדר אינו חודש ההפקרות, וראיית פורים כקרנבל "ריו דה תל אביב" הוא הפקעת המימד המהותי שיש בצחוק. העובדה כי בתרבות מדינת ישראל השתלט הצחוק העדתי, המשפיל, הירוד, המיני – מביאה פעמים רבות דווקא לתחושה כי נזיר הספרייה במנזר הבנדיקטיני עלול להתגלות כצודק. חלק מהאתגר הגדול שחודש אדר מזמן לנו הוא אכן בירור תרבותי עמוק בשאלה מה בין שמחה לבין הוללות, מה בין אירוניה לבין ציניות, מה בין צחוק לבין לעג, ומה בין התרוממות הנפש לבין השפלתה בהומור ירוד.

כל זה על רקע מגילת אסתר, שבמשך דורות רבים חיפשו יהודים בתוכה את התשובה לשאלות אלו. תשובות שונות ניתנו לכך, אולם יש מכנה משותף ביניהן: המכנה המשותף הוא העובדה שלדעת כולם מגילת אסתר מבקשת להוביל את האדם הקורא אותה למסקנה מסוימת.

היא לא נועדה להיות רק כלי להתפרקות ערכית ו"לשכח את הכל" כמילות השיר המפורסם, אלא להיפך. מקורה הוא מצוות "זכור את אשר עשה לך עמלק", והיא מכוונת דווקא לזכירה – זכירת ימי בית שני, זכירת מה ביקשו לעולל לנו, זכירת כיצד יצאנו מהבור העמוק שביקשו אויבנו לכרות לנו, וכאמור - זכירת הדרך המיוחדת בה הכל התנהל שהייתה שונה ומצחיקה מכל מה שהכרנו קודם לכן. הפיכת פורים לחג הזיכרון הגדול, וכל זה בשמחה – זה המסע שאנו מתחילים עם פתיחת חודש אדר.